אבודה לנצח פרק 27

-"איך זה קרה! אני רוצה שתסביר לי איך זה קרה! בבסיס שמיואש בחיילים 24/7 היא פה בקושי שבוע ! וככה אתה משגיח עליה? אני לא יכול להסביר לך כמה אני כועס! עוד כמה דקות וזה היה הסוף, הילדים שלי היו גדלים בלי אמא! אתה מסוגל להבין את זה בכלל, השארתי אותה באחריותך, איזו טיפשות מצדי. ועכשיו היא עדיין לא התעוררה, אם היא לא תתעורר, אם התפקוד שלה נפגע באיזושהיא דרך, אני … אוףףףףףףףףףףף!
הדלת נפתחה: "מה?!" צעקו שנהם
–" היא פקחה את העיניים" .

חלפו מספר שניות עד שהבנתי איפה אני, ידיי היו חבושות , הרחתי ריח חזק של תרופות והרגשת צמא נוראית. אז לא הצלחתי לעשות את זה, אפילו לא נתנו לי למות בכבוד, אני כבר רכוש שלהם, מה הם יעשו לי עכשיו? ואם הם …
אדי נכנס לחדר ואתו הקצין הסתכלתי אליו במבט מבועת. הם לא ידעו מה לומר ולאחר מספר שניות אדי שאל: "אז התעוררת את בסדר?"
לא עניתי לו, אני כל כך כועסת עליו אין לי כוח בשבילו בטח שלא עכשיו, שיעשה בי מה שהוא רוצה עם מתייחסים אלי כמו אל חפץ או רכוש אז זה מה שיהיה אני לא ידבר לא אומר מילה, אין לי סיבה.
–" היא לא עונה לי למה היא לא עונה לי?"
–" אולי היא חלשה עדיין?, אולי היא עייפה או מותשת?, בא נלך הוד מלכותך, תן לה לחזור לעצמה בנחת"
–" ולהשאיר אותה כאן אתך? שתשגיח עליה? כמו שעשית עד עכשיו? "
–"באמת שאין לי איך להשיב על זה אדוני"
–" אם אין לך מה לומר עדיף שלא תגיד כלום, אני נשאר כאן!"
–"איך שתרצה".

-" קטרינה, אני חייב לעשות את זה, חייב לאחד את המשפחה שלי, אנחנו חייבים לנסות להתאחד בשביל הילדים, את רואה שכלום לא עוזר ועכשיו הניסיון הזה שלה להרוג את עצמה, אני מאשים רק את עצמי, אם היא החליטה לוותר על הילדים שלה ועל החיים שלה בצורה כזו כנראה שהלכתי אתה רחוק מידי דחקתי אותה לקצה "
–" אבל אדי, אחרי כל מה שעברתם למה נראה לך שהיא תשתף פעולה? למה נראה לך שהיא תבוא אתך?"
-" היא תבוא, אם הילדים יהיו שם היא תבוא"
–" אבל גם אתה תהיה שם"
–" היא תעמוד בזה".

שבוע חלף מאז שאשפזו אותי, עדיין לא הוצאתי מילה מהפה לא יכולתי לא היה לי חשק לקום מהמיטה או לאכול, יום ולילה הייתי שוכבת במיטה, ישנה וחוץ מלקום מדי פעם להתפנות לא הייתי עושה דבר. מדי פעם אדי היה נכנס לחדר, מנסה לשוחח אתי אך אני לא הייתי מגיבה הרגשתי שאני שונאת אותו לא רק שונאת מתעבת אותו על מה שהוא עשה לי ועל מה שהוא גרם לי לעשות. אדי נכנס לחדר:
-" יקירה תקשיבי, אני לוקח את הילדים, לבית הנופש שלנו בצפון המדינה, התייעצתי עם רופאים, הכול אצלך בסדר, חוץ מזה שאת עדיין לא מדברת , בכל אופן את באה אתנו"
כל כך התגעגעתי לראות אותם את הילדים שלי, אבל לא רציתי שהם יראו אותי כך, במצב הזה אמנם אדי יהיה שם, וזה יהרוס לי את החוויה, אבל העיקר לצאת מהמקום הדוחה הזה, לשנות אווירה, להרגיש את הקטנים שלי לחבק אותם.

עברו עוד יומיים, אדי נכנס לחדר: " בואי יקירה, הולכים" רציתי לצעוק עליו, תפסיק לקרא לי יקירה, אני לא יכולה לשמוע יותר את המילה הזו, אבל , כמובן שלא אמרתי כלום והתלוויתי אליו.
עלינו על מסוק במנחת שהיה ממוקם בתוך הבסיס עצמו. ולאחר טיסה של שעתיים הגענו. בית הנופש היה ממוקם על גבעה קטנה, מוקפת בנוף פראי עוצר נשימה. המקום היה מבודד ושקט מאד, מין ארמון עתיק שקיים מעל למאתיים שנה. נכנסו, ניסיתי להכיל את כל היופי והפאר ששרר בכל פינה ופינה במקום הזה. הרגשתי נגיעה קלה בכתף. –" אז מה את נהנית? המקום הזה ממש מיוחד ידעתי שתתאהבי בו" הוא הביט בי והמשיך: " אבל בואי איתי הילדים כבר כאן"
מיהרתי אחריו, הנה אני שומעת אותם הקטנים שלי, נכנסתי לחדר ראשונה, טרקתי ונעלתי אותה במפתח שהיה מקובע לדלת. אדי נשאר בחוץ.
-" אמא התגעגעתי אלייך כל כך, שוב עזבת אותנו לכל כך הרבה זמן" אמר יינון.
–"אמא הבטחת שתבואי מהר למה שיקרת? , ומזה הדבר הלבן הזה ביד שלך?"
-"אוי נסיכים שלי התגעגעתי אליכם כל כך, אני מצטערת שלא באתי אליכם בזמן, לא הרגשתי כל כך טוב, דאגו לכם, התייחסו אלכם יפה?" בכיתי וחיבקתי אותם חזק.