יומנים- חברים?(12)

שעתיים לפני תשע התחלתי להתארגן. לבשתי שמלת סטרפלס סגולה עם פרחים בצבעי ורוד, תכלת-סגלגל ועלים בסוג של ירוק זית. ומתחתיה חצאית סקיני שחורה. מעל השמלה לבשתי קרדיגן ירוק חיוור. שמתי שרשרת כסף עם תליון כסף של פרח. סידרתי את הפוני לצד ושמתי קשת עם פרח וורוד גדול. התאפרתי קלות ונעלתי נעלי לכה שחורות. הסתכלתי על עצמי במראה והסתדרתי עם מה שראיתי. אמרתי ביי לאבא ויצאתי. נכנסתי לרכב ונסעתי לשי. הגעתי בדיוק בזמן שהם עשו קידוש.
״היי״ שי לחש לי כשהתיישבתי לידו.
״היי״ חייכתי. ואז שמתי לב שכולם עומדים. נעמדתי גם. כולם הסתכלו עליי.
״הכוס״ שי לחש לי ומשך את תשומת ליבי לכוס כסף שהייתה לידי. 
״ידעתי את זה״ חייכתי במבוכה והרמתי את הכוס. 
האבא בירך ושתה. הוא העביר הכוס שלו בין אמא של שי, אחותו הגדולה ושי עצמו ששתו לפי הסדר. הכנסתי אצבע לתוך כוס היין שלי וערבבתי איתה. בדיוק כמו שחן אמרה לי שאורחים צריכים לעשות. וכולם הסתכלו עליי. לא הבנתי מה אני עושה לא נכון.
״מאי מה את עושה?״ שי שאל אותי בשקט.
״זה מה שצריך לעשות לא?״ לחשתי לו חזרה.
״לא, מי אמר לך את זה?״ הוא לחש ואני הפסקתי. מובכת יותר.
״חן״ אמרתי בהשפלת מבט.
אחרי זה קמנו לשטוף ידיים. רק שאצלם זה נקרא נטילה(?) או משהו כזה…יש מין כלי מוזר כזה שנקרא נטלה, ממלאים אותו מים ושופכים ממנו מים על הידיים באופן מיוחד. שלוש פעמים על כל יד. חזרנו אל השולחן וחיכינו לאבא שלהם. פתאום כולם התחילו לעשות ׳אמממים׳ למה? לא יודעת. אפשר לחשוב שאסור להם לדבר או משהו. וגם אם כן, זה הזמן שהם דיברו(או ניסו לדבר) הכי הרבה. כאילו עכשיו הם נזכרים בכל הדברים בעולם והם צריכים לדבר על הכל. באתי לשיר כמו שחן אמרה לי שמקובל שאורחים עושים אבל אז האבא הגיע והתחיל להגיד משהו ולחתוך חלה. מזל שזה קרה כי לא הייתי אמורה לשיר, שי אמר לי אחרי זה. אחרי זה הגיע האוכל. הרבה אוכל. אמא של שי כל הזמן נתנה לי עוד ועוד אוכל ואני הרגשתי כמו תרנגול שמנסים לפטם אותו כדי שיהפוך לשניצל טוב. לא הרגשה נעימה. ואם דיברנו על תרנגולות, בכלל הם היו מזועזעים מזה שאני צמחונית. אבל, ואני יכולה להתגאות, שרדתי את זה ואת החקירה של אמא של שי בגבורה. למרות שכבר הייתי מוכנה מחקירת השב״כ של ההורים של חן. אחרי זה הם התחילו לשיר איזשהו ברכה. שי נתן לי חוברת קטנה ששם המילים של השיר הזה. התחלתי לשיר אותו ובאיזשהו שלב הם פשוט עצרו והסתכלו עליי. שאני יבהיר רגע משהו, לפעמים שאני שרה ומנסה להתרכז במוזיקה אני עוצמת עיניים. אז לא שמתי לב שהם עצרו. כאילו כן. עד לקטע שלא קראתי. אז פקחתי עיניים לקרוא ושמתי לב שהם שוב מסתכלים עליי. בחיי מה עשיתי הפעם?!
״וואו!״ שי אמר בסוף.
״מה?״ שאלתי, לא מבינה.
״את שרה מאוד יפה״ הסבירה אחותו הגדולה.
״למדת איפשהו?״ שאלה האמא
״לא״ חייכתי אליהם את החיוך הכובש שלי.
הם חייכו חזרה. 
בסוף כל אחד הלך לאנשהו. האמא והאחות לתלות כביסה והאבא למשחק ספורט בטלוויזיה. משאירים אותי ואת שי לבד כשמדי פעם שומעים את הצעקות של אבא שלו.
״יש לך משפחה נחמדה״ חייכתי אליו.
״אני בטוח שגם שלך״ הוא חייך חזרה.
״אל תהיה בטוח…״ מלמלתי בשקט והסטתי את מבטי. 
״מה?״ הוא לא הבין.
״לא משנה..״ חייכתי והחזרתי אליו את המבט.
״אז מאי…״ הוא התחיל להגיד
כשהצעקות ״נו!!! תעשה את זה כבר!!!!אל תהיה אידיוט, אידיוט!!!״ הגיעו מהסלון.
״אבא שלי…״ הוא אמר מתפדח
״אידיוט!!!״ שמעו עוד צעקה ואני הגנבתי צחוק.
״זה בסדר, גם לאבא שלי יש שריטות״ הרגעתי אותו.
״אז מאי…״ הוא המשיך
״אה?״
״בא לך ללכת איתי לסרט מחר?״ הוא שאל בבת אחת.
״גול!!!״ אבא שלו המשיך לצעוק.
סוף סוף!
כאילו הדייט. לא הגול.
״ברור״ חייכתי אליו. 
*נקודת מבט חן*
שלוש שעות לפני שבת אני מקבל טלפון, מאסף.
"הלו." אני עונה.
"היי חן, כפיר סיפר לך?!" שאל.
"מה הוא היה אמור לספר לי?" שאלתי בחשד.
"אההה… אני בא אליכם לשבת…" אמר וחיכה שאגיב.
'אני הורגת את כפיר, איך הוא לא סיפר לי?' חשבתי בכעס.
"אווו איזה יופי" אמרתי בשמחה, "רוצה ללכת איתי לשיעור בערב? כפיר שונא את השיעורים האלה, נלך רק שנינו…"
"סבבה, טוב יאללה ביי, נתראה בשבת." אמר.
"ביי." אמרתי וניתקתי.
ישבתי דקה אחת, ועיכלתי את השיחה. אסף בא לשבת.
"כפיייייייייר!" צרחתי, "אני הורגת אותך!"
הלכתי בצעדים מהירים לחדר שלו ושל ניר וראיתי אותם מסדרים אותו ופותחים מיטה שלישית. נעמדתי בפתח הדלת, ואמרתי "כפיר אני הורגת אותך, איך אתה לא אמרת לי שאסף בא לשבת?"
"אוי שיט," מלמל כפיר, "חנוש, רוגע! התכוונתי לספר לך עכשיו… אנחנו הולכים להיות המשפחה המאמצת שלו בתהליך החזרה בתשובה… והוא כבר באמצע התהליך…"
"אמא ואבא כבר יודעים?" שאלתי בניסיון להישמע רגועה.
"אמממ… כן." השיב כפיר.
"אוקיי. אה והוא ואני הולכים לשיעור בערב. אל תבנה על זה שאתה בא איתנו." סיימתי והתכוונתי ללכת.
"אממ… חני? אני יכול לבוא איתכם?" שאל ניר.
'מה אני אמורה לעשות? לסרב ולפגוע בניר או לפספס את הזמן שלי עם אסף?' חשבתי.
"ניר נראה כבר בערב סבבה?" שאלתי.
הוא הנהן.
"את חייבת לא להראות יותר מדי קרובה לאסף… אמא ואבא לא יאהבו את זה…" אמר כפיר.
הנהנתי ויצאתי מהחדר שלו להתקלח.
-כעבור שעה-
"חן את מוכנה לטרוח ולצאת מהמקלחת?!" נשמעו קולות רגוזים.
יצאתי מהמקלחת בפיג'מה שלי ואת מי ראיתי מולי? את א-ס-ף-!
'שיט,' חשבתי
"היי," מלמלתי ונכנסתי במהירות לחדר שלי.
'הוא ראה אותי עם פיג'מה איזה פאדיחותתת!' חשבתי
פתאום נשמעה דפיקה על הדלת ואמא נכנסה.
"חן מותק, אנחנו צריכים לנסוע, סבתא חולה ואין מי שישגיח עליה. את צריכה לדאוג לשולחן ולהכל שיהיה מאורגן סבבה?" שאלה.
הנהנתי בהתלהבות קלה. זה אומר שהוריי לא יהיו פה השבת.
היא יצאה ואמרה לכולם.
אחרי 10 דקות שמעתי את האוטו מותנע והם נסעו.
פתחתי את הארון וחשבתי מה ללבוש.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
"כן," אמרתי.
אסף נכנס.
"היי," אמר "אל תלחצי מזה שאני רואה אותך בפיג'מה." חייך.
חייכתי בחזרה.
"טוב אז, אני אתן לך להתלבש," אמר נבוך.
"תודה," חייכתי.
הוא יצא והשאיר אותי מבולבלת.
'אני לא מבינה, הוא מאוהב בי? הוא חתיך אבל אני ממש לא, נראה לי לפחות.' חשבתי.
-כעבור 3 וחצי שעות-
"שלום עליכם…" מזמרים ניר, כפיר ואסף.
שהם גומרים, אני מושיבה את אביחיל לידי, ואת אלעד ודורון מהצד האחר שלו.
אסף מתיישב לידי וניר וכפיר מולנו.
אנחנו מתחילים לאכול. ניר וכפיר מתחילים לעשות חיקויים משעשעים של מורים בפנימיה שלהם, ואלעד ודורון, שואלים אותם שאלות מצחיקות וכולנו מתפוצצים מצחוק. (חוץ מאביחיל שהשכבתי לישון.) בסוף הארוחה אני, ניר וכפיר מפנים ומנקים את הכלים, בעוד אסף משגיח על הקטנים, ומשחק איתם.
השכבתי את אלעד ודורון לשון. ואז ירדתי למטה.
ראיתי שכפיר וניר דיברו על משהו עם אסף, שהם לא רצו שאדע. אסף מצידו ראיתי ניסה להסתיר ממני את הזעם שדבריהם גרמו לו.
נעצתי בהם מבט די מופתע ואמרתי "זה נחמד שמחכים לרגע שאתה הולך ומדברים עליך נכון?" וחזרתי למעלה לחדר שלי.
שמעתי כמה דיבורים למטה ואז צעדים על המדרגות ודפיקה על  הדלת.
לא עניתי. הדלת נפתחה בהיסוס וראיתי את אסף.
"עזבי, זה לא היה עלייך מה שהם אמרו," ניסה לחייך.
"אסף תחסוך את זה ממני. אני אוליי סתומה, אבל לא כלכך סתומה." סיננתי.
"טוב אז הולכים לשיעור?" שאל כאילו לא שמע את מה שאמרתי.
"לא, אני לא רוצה ללכת." השבתי ונשכבתי על המיטה.
שמעתי אותו סוגר את הדלת ואז מתיישב לידי על המיטה.
"אני רוצה לשאול אותך כבר משהו די הרבה זמן, מאז שנפגשנו." אמר.
'אני לא מאמינה, הוא רוצה לבקש ממני חברות? נה לא יכול להיות.' חשבתי.
"את רוצה להיות חברה שלי?" שאל.
הייתי בשוק. ראיתי שהוא המתין לתשובתי.
עברתי למצב ישיבה. "כן" השבתי, "אני מסכימה."
הוא התכופף אליי ונתן לי נשיקה, על השפתיים, הראשונה שלי.
הרגשתי בשמיים.
"אתה יודע, אצלנו לא מתקדמים כל כך מהר." הקנטתי אותו ברכות.
הוא חייך וחיבק אותי. "אני לא לגמרי עדיין אצלכם אז… מותר לי" השיב.
חייכתי אליו ונפנפתי אותו מהחדר.
שמעתי אותו ואת אחיי מדברים, 'הוא סיפר להם בטוח.' חשבתי וזה לא ממש הפריע לי.
'יום מדהים היה לי היום', חשבתי ועיניי נעצמו ושקעתי בשינה.