ילדת קפוצ'ון

הייתי ילדת קפוצ'ון
לא דיברתי אם אף אחד, לא הסתכסכתי אם אף אחד, ועדיין נראה שהם שונאים אותי
הלכתי כל היום אם הפנים מתחת לכובע, רק מחכה שהיום יגמר, ובשביל מה? הרי לא היה לי בית אמיתי לחזור אליו. כמובן המדינה נזכרה בסוף בילדה ההיא שצריך למצוא לה משפחת אומנה, אבל גם הם לא משהו,אני התרחקתי כמה שאפשר מהבית מהבית ספר מהתלמידים ומאנשים בכלל.
זה לא עשה לי טוב אבל זה מה שהיה לי באותו זמן,
יום אחד ההצקות היו יותר גרועות מהרגיל…
"היי מכוערת תסתכלי לכאן!" צועק ילד אחד "חסרת בית!" צועק אחר
אני בורחת מהם והם רודפים אחרי, זורקים חול חצץ ואבנים, אני נתקלת במבויי סתום, פינה בחצר שאין ממנה מוצא. האבנים שזורקים אלי נעשות יותר ויותר גדולות. ואני מתגוננת בעזרת הכובע והבד הדק של הסווטשרט, ומפנה את הגב לתוקפים, אני מרגישה בסימנים הכחולים נוצרים, אותם סימנים שאף אחד לא ישאל אליהם בבית, לפתע המטח נפסק, אני מסובבת את הראש בזהירות ורואה את כל הילדים עומדים במעגל וצועקים מדי פעם אחד מהם זעק בכאב או נפל והחזיק את רגלו, הבזק של שיער חום כהה מאל כל הילדים, ואז מורה מגיעה, כולם מתפזרים וילד אחד נשאר שרוע אל הגב,הוא מנסה להתרומם באנקה, ואני עושה את הדבר שהכי לא מתאים לי בעלום, אני ניגשת לעזור לו. אחרי שהוא נעמד אני אומרת את המילה הראשונה
"אתה חטפת מכות בשבילי! למה עשית את זה?!" הוא מבריש את האבק מהחולצה שלו ומזדקף,
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו, משהו בו אמר לי שהוא כמוני, מרוחק וקריר, החיים בגדו גם בו.
"אל תיקחי את זה אישית אני פשוט אוהב את הקרב" . הוא מושיט את היד שלו ללחיצה "אני מקס."
"אלכס" אני אומרת. מאותו רגע היינו ביחד כל הזמן. נראה שגם הוא שנא לחזור הביתה, לא שאלתי למה. והוא לא שאל אותי. פשוט ישבנו ודיברנו, צחקנו, בילינו ביחד בלי הפסקה.
ידעתי שלעולם לא יהיה לי חבר יותר טוב ממנו.