יהלום רדיואקטיבי.

"את… פשוט תתלבשי" אמר בגמגום מובך וזרק משהו שנשמע כמו פלסטיק על שולחן ברזל. רק עכשיו שמתי לב שאני עירומה. אין לא יכולתי לשם לב לדבר כזה?! יש כאן חום מוסבר, חשבתי. הוא אפף אותי כמו בגדים חמימים.
הסתכלי לשמאלי וראיתי דלת לבנה ולידה מכנס גינס, חלוק מעבדה לבן, חולצה ירוקה-לשעבר שהייתה ספוגת דם, ונעלי ספורט שחורות מוטלות שם.
״אלה הבגדים שלי?״ שאלתי בתמימות. הוא הנהן, מחשבותיו היו טרודות במשהו אחר. ״אבל את צריכה ללבוש את זה.״ אמר והצביע על השמלה המנופחת. אני? ללבוש את זה? גיחכתי, ״בדיחה טובה..״ צחקקתי. הוא הביט בי בבלבול,
״זאת לא בדיחה.״ אמר,
״קוראים לי פייטרו, ואת?״ היססתי מעט,
״אני קייטל. מה זה השם הזה פייטרו בכלל?״ הבטתי בו, פייטרו. צחקתי, מה זה השם הזה בכלל?
״למה את צוחקת?״ שאל , נעלב. הפסקתי לצחוק ואמרתי לו שזה היה כלום. הוא הרים את השמלה,
״לעזור לך?״ שאל בשקט, כאילו כל יום שואל בחורה עם לעזור לה עם שמלה.
"לא צריך. למה אני נראית, לך כמו אחת שלא לבשה שמלה מעולם?" אמרתי בטון מזלזל. "למען האמת, כן ." אמר רציני וציחקק קלות, כמה שהוא מעצבן. פלטתי נחרת בוז,
"אז תחשוב עוד פעם" הוא העביר יד בשערו השחרחר בזמן שדחפתי אותו לעבר הדלת וסגרתי אותה בטריקה מהדהדת. לא הכרתי את המקום ולא רציתי להתעסק אם האנשים המוזרים האלה. הסתכלתי על השמלה, הרגשתי אותה חופרת בחורי עיניי, מנסה להכשיל אותי. ופתחתי את הרוכסן הזהוב שנצנץ באור, והוצאתי בפנים מין דבר כזה בצורת הגוף, רק שזה היה גוף ממש רזה. אני צריכה ללבוש גם את זה?! חשבתי.
בשעה שאני מנסה לגלות איך משתמשים בזה, אני לובשת את החזייה שעטפה את החזה הבינוני שלי ואת התחתונים הלבנים שמסתבר שהם התייבשו על המיטה. ידי כואבת מהדפיקות הצורמות על דלת העץ הכבדה אך אני ממשיכה עד שפייטרו נכנס לחדר ושואל מה הבעיה.
"אתה יודע אולי מה עושים עם זה?" הרמתי את הדבר ההוא שהיה בתוך השמלה. הוא צחקק,
"זה מחוך. את צריכה ללבוש את זה." גירדתי בעורפי והסמקתי, פניי האדימו כמו עגבניה בשלה.
"אוקיי.. אתה יכול בבקשה לעזור לי?" שאלתי אותו, נבוכה. הוא הנהן, ופתח את הקשר, "תכנסי לפה." הכנסתי את הגוף שלי בעדינות,
"למה אני צריכה ללבוש את זה בכלל?" שאלתי בחוסר הבנה מוחלט.
"למה? כי כולן לובשות את זה." ענה לי באדישות. אף אחת לא לובשת את זה. איפה אני בכלל?
"אבל זה מכוער, ואני לא רוצה ללבוש את המוחך הזה." סיננתי מבין שפתיי. הוא גלגל עיניים.
"אומרים מחוך, לא מוחך. ואני לא מבין, אצלכם לא לובשים שמלות כאלה ומחוכים?" הוא קשר סביבי את המחוך,
"איה, זה לוחץ, מאוד." הוא חייך . הוא משך עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת עד שכבר היה לי קשה לנשום. נאנקתי בשביל כול נשימה.
"למה כול כך חזק" אמרתי בחוסר נשימה מובהק.
"ככה זה מושלם" אמר מחייך. כן בטח. צחקתי בליבי. כשאני נחנקת זה מושלם. איזה מין עולם זה? לא יכולתי לדבר אז השתדלי לחייך חזרה במבוכה, אבל החיוך יצא עקום ולא מוסבר. שמעתי את הדלת נטרקת כשפייטרו יצא מהחדר. המשכתי ללבוש בעדינות את שמלת המשי, במפתיע היא נראתה עליי נחמד. זה הרגיש כאילו אני לובשת ענן, להתעלם מעובדה שאני נחנקת. לא אהבתי ממש את זה אבל זה היה סביר. בזמן שלבשתי את נעליי האולסטאר השחורות שלי, צמרמורת עברה בגופי. מה הוא יכריח אותי לעשות עכשיו? אני מקווה שלא להתפשט מולו, עד שהוא לבש את המחוך הזה עליי.
התקרבתי אל המראה הקטנה בגודל פני שנתלתה מעל המיטה, במסגרת מרובעת לבנה מעוטרת בפרחים. שורטת בציפורניי הארוכות אותה, למראה בבואתי, נראתי כמו נסיכה קטנה וחסרת ישע, שנחנקת מוחך מטופש, איכס.
לפתע בזמן שהתעסקתי בחוסר מומחיות השיער המלוכלך שלי, דפק פייטרו ושאל מעבר הצד השני של הדלת,
״את צריכה עזרה עם השיער?״ גלגלתי עיניים בייאוש , הוא כבר ראה אותי עירומה זה לא מספיק?
"אני לא צריכה שאתה תיגע לי בשיער.״ שמעתי אותו נאנח,
״לא אני. המשרתת.״ משרתת? יש להם משרתת פה? כנראה שזה לא רק מיושן זה גם טחון בכסף כאן. ״אז אני חושבת שזה בסדר.״ עניתי לו בחזרה מיואשת משערי בעיקר מעצמי.
איזה מזל שאני לא צריכה להתעסק עם השיער הבלתי-ניתן-לסירוק שלי. דפיקה עדינה נשמעה שוב,
״מה אתה רוצה פייטרו?״ שאלתי בקול מותש.
״זאת מילייה, המשרתת.״ מילייה. לכולם פה יש שמות מצחיקים?
"למה את לא נכנסת?" שאלתי די מופתעת.
"אני צריכה אישור מימך ליידי." אני ליידי? מה פתאום! אולי אני ליידי כי ניסו לחנוק אותי? ״תכנסי, נעשה הסכם שאת לא שואלת אותי? פשוט תיכנסי״ היא נכנסה לחדר, וחייכה חיוך שחושף הרבה שיניים מושלמות ולבנות, שיערה הארוך והחום גלש על כתפיה הזקופות. היא לבשה שמלה בלוייה, שחורה עם מלמלות לבנות. כנראה שלא כולם עשירים כאן.
״איך את רוצה את השיער שלך, ליידי קייטל?״
ליידי קייטל, לא מצא חן בעיניי. גוש קקי מצא חן בעיניי מאשר זוג המילים המנוכרות האלה. "תקראי לי רק קייטל טוב?" חייכתי אליה במתיקות. שתיקה מביכה השתחררה באוויר, אך לבסוף היא שאלה "אז מה את רוצה בשיער קייטל?" היא נראתה יותר קורנת פתאום. ״אני לא יודעת, שיהיה יפה.״ עניתי לה וקרצתי. היא הנהנה,
״שבי על הכיסא הזה.״ ציוותה עליי, בעדינות. היא הצביעה על כיסא נמוך שעומד מול מראה קטנה אחרי שפתחה את הדלת הלבנה המסתורית משמאלי. התיישבתי בעדינות, מנסה שהכיסא לא יתהפך ממשקלי. הוא ניראה עדין קטן ושחור… כול כך.
עצמתי את עיניי, בחוזקה, עיניי כמעט התפוצצו. רציתי להיות מופתעת מהתוצאה. אחרי זמן מה, הרבה הצצות קטנות, כאבים בשורשי השיער וכמעט קרקפת שרופה, הסבל נגמר. שערי עמד בקוקו גבוה על אמצע ראשי והיו שזורים בתוך השיער הרבה חוטים עבים צבעוניים, זה החמיא לשערי הבלונדיני המנופח.
נגעתי בעדינות בשיער, הוא היה רך ונעים. ומסורק! חיוך נפרס על פניי, שניים לבנות ולשון ורדרדה הופיעה. "ואו, זה מדהים!" אמרתי נדהמת. היא התכופפה אלי קצת, נבהלתי .אבל אז היא התיישרה מיד ופסעה לעבר הדלת. "תודה!" צעקתי לה לפני שיצאה. היא נעצרה וחייכה "תמיד, קייטל" היא ממש התחבבה אליי. נשארתי שם יושבת על המיטה. תוהה, למה הם מתנהגים אליי כול כך יפה? ועוד מחייכים כאילו אני אחת משלהם, זה לא שהם מכירים אותי, אני מישהי אקראית שמישהו מצא והביא אותי לכאן, פייטרו כנראה, מעולם אחר, ממקום אחר.
דפיקה נשמעה על דלת העץ, קוטעת את הרהורי החסרי תועלת.
"ארוחת ערב, ליידי קייטל," שמעתי את קולו פייטר, ואחריו צחקוק. אני שונאת את המקום הזה. נאנחתי, והעפתי מבט במראה בזמן שהתקדמתי לדלת. נראתי טוב, כנראה. בחיים לא דמיינתי את עצמי ככה. פתחתי את הדלת בקול קרקוש, ופייטר נגלה לפניי.
הוא לבש חליפה ירוקה מזמש, וכול הדם הקרוש על פניו התחלף בהבעת פנים נעימה ושלווה.
"תואילי בטובך לבוא איתי קייטל?" מה?
"כן…? פייטרו מה זה השטויות האלה אצלנו בבית זה לגמרי אחרת!" אמרתי מתייפחת, מנסה להוציא מתודעתי את אבי, אימי, אחותי גינגר… וראט. "באמת חשבת שלכולם זה כמו אצלך?" אמר ונשען על המשקוף. פתחתי את פי, ברצון להשיב אבל לא הצלחתי, חוץ מזה שהשמלה עדיין מנסה בכוח לפוצץ אותי, לפוצץ את אבריי מגופי. הרגשתי את גרוני מתייבש, כאילו מתפורר לתוכי בחתיכות קטנות וכואבות. ברגע הזה הוא תפס בידי, וגרר אותי דרך מסדרונות אבן אפורה ארוכים וקרים. טיפות מים נשמעו בהד בכול המנהרות. אנחנו עוברים מתחת לאדמה? טוב זה אפשרי, חשבתי. הם כמו ימי הביניים כאן, אולי אפילו יותר מוקדם. בנתיים, הצלחתי להוציא כמה מילים מגרוני, כנראה שהכול היה רק אשליה מחרידה.
"אנחנו מתחת לאדמה?" "לא…" ענה לי, קולו מהדהד בכול המנהרה הענקית. הוא הוביל אותי שם עוד כמה דקות ארוכות, ואז התמוטט על האבן הקשה, והתחיל מגשש את הרצפה עם ידיו בחוזקה, כאילו חושב שיכול להוציא את האבן משם ולפורר אותה לפירורים קטנטנים.
בפתאומיות הוא הפסיק, קם והתיישר. "בואי" לחש ותפס בידי עם ידו החמימה, וגרר אותי דרך מדרגות עץ חורקות וארוכות עד לחדר האוכל המפואר.
קירות החדר, התקרה וכך גם הרצפה היו עשויים מזהב, מברשת ענקית, נוצצת בצבעי הקשת ברחבי החדר הייתה תלויה בדיוק באמצע התקרה, מפזרת את אורה בצורה מושלמת. בחדר היה גם שולחן ענק אליפסי שחור, שכול כיסאותיו האדומים מעוטרים בסלסולים כתומים, כבר תפוסים למעט שניים, שהתמקמו בצד שמאל אחד ליד השני.
פייטרו עדיין החזיק בידי ונשמתי נעתקה, איך אפשר עם המחוך האידיוטי הזה?! , הוא משך אותי עד לכיסאות שם, והתיישב, ואני כמצופה התיישבתי בכיסא לידו. שלא יבהו בי בצורה מוזרה.
פתאום דלתות שלא נראו ממרחק נפתחו בחדר ומלצרים הביאו מאכלים סגורים בתוך דבר שהיה כמו חצי עיגול עם בליטה קטנה באמצע למעלה, מפח. -מזה הדברים האלה לעזאזל?- כול הסועדים בשולחן פתחו את המכסים, ואוכל רב ומגוון נחשך, וריח משונה מילה את החדר.
מעניין איפה ה'משרתים' אוכלים. הייתי הרבה יותר שמחה לאכול שם מאשר, כאן, עם חבורת השמנים, החונקים והמתנשאים האלה. משכתי בעדינות בשרוול של פייטרו,
"אני יכולה ללכת לאכול בחוץ?" שאלתי, מנסה לגרוף קצת מרחמיו, כי אחרי הכול הוא לקח אותי והכריח אותי ללבוש את השטויות המנופחות האלה.
"לא" אבל בקול נוקשה, מסתכל עליי בעיניו המאיימות, שהתריעו אותי. לקחתי קצת מימה שהיה מולי, תפוחי אדמה כנראה. וגם קצת צלי בקר. כולם שם אכלו עם מזלגות ושטויות ולא נגעו בידיים, אז ניסיתי לעשות כמוהם, שלא יחשבו שאני לא משם. אחרי שסיימתי לאכול סוף כול סוף, לקחתי את קנקן המים שעמד, ליד נערה כנראה, בסביבות גיל 18 שלבשה שמלה צהבהבה, לא מנופחת כמפתיע, ושערה בצבע דבש המתולתל עטף את פניה ונתן לה הרבה חן בעיני קייטל. קייטל מזגה לעצמה לפחות חמש כוסות מים, לפני שכול האנשים הנוכחים הסתכלו עליה.
בוחנים אותה מנסים לחדור לחורי עיניה, נראה כאילו הם מצפים שמבטיהם יכאיבו לה, יגרמו לה להתמוטט על הרצפה בפיתולים נוראים. שתצרח, כאילו הצרחה שלה תמלא אותם ברוח חיים חדשה, והם יהנו, הם פשוט ירגישו שאננים ויהנו. בשנייה הזו היא פשוט קמה, במהירות הכי מהירה שיכלה, עם השמלה הבעייתית הזאת, ויצאה.