את מפלצת

אומייגאד אוקיי מצאתי משהו שכתבתי לפני שנתיים בשיעור מתמטיקה, אז שכתבתי את זה ואני גאה להציג את "יצירת המופת" הזאת, תכתבו בתגובות אם אתם אוהבים את זה..
אני לא חושבת שאני אמשיך אבל זה תלוי בכם ((:

זה היה לילה קר במחוז קרוליין פולס, הגשם לא הפסיק לרדת בחוזקה, הרוח נשבה, ובחוץ המעלות ירדו כל הזמן.. השעה הייתה מאוחרת ורוב האנשים כבר שכבו במיטותיהם, ישנים, השכונה בה גר הזוג פיירס נראתה חשוכה ואפילה, החלונות היו מוגפים ופנסי הרחוב ריצדו ולא האירו שום דבר.
מקור האור היחידי היה מהחלון של חדר העבודה הקטן של אסקה פיירס.

הדפים עפו לו מהיד, הוא תפס אותם בשנייה כמו רפלקס, ונזף בעצמו 'תתרכז אסקה! אתה חייב להתרכז'.
המפה הייתה פרוסה מולו על שולחן האורן שלו, מוחזקת בפינותיה עם ספריו הרבים על באך ומוצרט..
'אם נעבור מההרים.. לא, הם יתפסו אותנו! אולי..' שמץ של תקווה הואר במוחו, 'כן, זה יכול לעבוד'
אבל זה לא היה תלוי בו, אלה בחברו הוותיק, ג'ורג' פניסטון.
הוא הרים את השפורפרת שנדמתה כבדה בגלל העייפות שלו, אסקה חייג את המספר שלא חייג כבר שנים, וחיכה.
הצלצול המתמשך כמעט שיגע אותו, אבל רגע לפני שהחליט לוותר, ג'ורג' ענה.
"הלו?" נשמע קול מנומנם מהצד השני, לג'ורג' היה עדיין את אותו קול סמיך וכבד, כמו שזכר אותו.
אבל עכשיו אסקה היה צריך להסביר הכל..

בחדר קטן בהמשך המסדרון, ישנה אישה צנומה, שיערה האדמוני נפרס מאחוריה וידיה החיוורות החזיקו באותו ספר שנרדמה באמצע קריאתו.
לידה, בעריסה ורודה ומקושטת, ישנה תינוקת, 'תינוקת חסרת שם' , כך אסקה, אבא שלה, קרא לה.
"ג'נה, ג'נה קומי" לחש אסקה והתיישב ליד אשתו על המיטה,
ג'נה פקחה את עיניה באיטיות והניחה את הספר העבה לצידה,
"דיברת עם הקפטן?" שאלה בעייפות,
"כן" ענה לה אסקה וחייך, "הוא לוקח אותנו"
עיניה הירוקות נראו פתאום מלאות אור, היא לקחה את התינוקת שלה ועטפה אותה בשמיכות, היא התאמצה כל כך כדי ללדת אותה, היא תעשה הכל בשביל שיהיה לה טוב. גם אם זה אומר לברוח מהבית שלה.

המעיל הדק של אסקה לא חימם אותו בכלל, הוא הרגיש כאילו הקור עובר לו דרך העצמות ומקפיא את עמוד השדרה שלו, ג'סה רעדה והחזיקה את התינוקת בחוזקה שכזאת, שנדמה שבכלל לא שמה לב.
הם הלכו ברגל לנמל וסבלו את הגשם הכבד שירד.

הסירה הגדולה של קפטן ג'ורג' פניסטון כבר הייתה מוכנה וקשורה בחבל עבה לעמוד ברזל על החוף, זוג צעיר התקרב לעברו, חברו הטוב ביותר, טוב הוא היה חברו הטוב ביותר עד אותה תקרית מזוויעה כשהיו בני 17.
אבל אם גורל חייו תלוי בו, הוא יעזור, הנקמה תבוא אחר כך..

"תודה ג'ורג', אתה לא מבין כמה אנחנו מעריכים את זה" אמר אסקה בטון נרגש ולחץ את ידו של הקפטן,
"אין בעיה, אעשה הכל בשביל חבר וותיק!" אמר להם בחיוך, "וזאת בטח ג'נה, וואו איך השתנית מאז התיכון" חייך ג'ורג' ולחץ את ידה של ג'נה, הוא לא באמת התעניין בה, אלה בתינוקת.
"וזאת?" שאל והצביע על הפעוטה המנומנת שנחה בידה של ג'נה, כאילו שלא ידע.
אסקה השתעל והתעלם מדבריו של הקפטן, "אה.. שנעלה?" המשיך והזמין את עצמו לעלות לספינה.

יומיים של הפלגה, הנוף כבר השתנה, מההרים הגבוהים והשמיים האפורים של היורוג, הנוף הפך רך יותר, הממלכה נישאה ממולם והם ידעו שפה הכל יכול להיות טוב יותר.
אסקה עיין באחד מספריו על ספה ירוקה בקצה חדר האוכל, ג'נה ניסתה להרדים את התינוקת מול האח הדולק שפיזר חום בכל החדר.
"ריין" אמרה קצרות
"מה?" שאל אסקה
"ריין, זה יהיה השם של הבת שלנו, כי הצלחנו להציל אותה ביום חורפי וגשום" אמרה ג'נה בשקט ולא ניתקה את העיניה מבתה הפצפונת,
"שם מעניין יקירה, אבל אם זה מה שאת רוצה אז בסדר" ענה לה וחזר לעיין בספרו, קפטן ג'ורג' קרא קריאת מלחים מהסיפון והספינה נכנסה לממלכה.

13 שנה עברו. המלך מת, הבן שלו עלה לשלטון והכוח של ריין התגלה.

רעם חזק מאוד העיר אותה משנתה, יום גשום עמד בפתח.
ריין דחפה את עצמה לעמידה ועורה קפא מהקור ששרר בחדר, אף צליל לא נשמע מהמשך הבית, כמו תמיד.
היא הוציאה מהארון את הבגדים האהובים עליה לחורף
http://www.polyvore.com/cgi/set?id=101060056
והלכה לצחצח שיניים.

ריין בהתה בעצמה במראה, עצמות לחיים זוויתיות, שפתיים יפות, היא לא קיבלה כלום מאמא שלה, שום דבר.
אביה מת כמה חודשים לאחר שהגיעו, לפחות זה מה שאמא שלה אמרה לה, ריין לא זכרה אותו למרות שאמרו לה כל הזמן שהיא דומה לו.
אמא שלה הייתה יפיפיה אמיתית, השיער שלה היה ארוך ואדום והעיניים שלה ירוקות.
לריין היו עיניים בצבע ענבר ושיער חום-שחור.
חיוך קטן עלה על פניה כשנזכרה איך כשהייתה קטנה ניסתה לצבוע בטוש את השיער שלה לאדום כדי להיות כמו ג'נה, כמו אמא שלה.
הגשם הפסיק בינתיים והיא יצאה אל הסוסה שלה.
האורווה של בלונדי היה רעועה ובמזל הצליחה לעמוד שם כל השנים האלה,
ריין קראה לסוסה שלה בלונדי כי השיער שלה היה בלונדיני והגוף שלה לבן, אם היו מבקשים ממנה לבחור לה שם היום היא בטח הייתה בוחרת משהו יותר מתוכחם אבל היא נתנה לה את שמה כשהייתה בת 7, וזה היה נראה לה אז השם הכי יפה בעולם כולו.
"היי חמודה" צחקה ריין והוציאה את הסוסה מהאורווה, "ישנת טוב?" היא הרכיבה לה אוכף ובקפיצה אחת עלתה על הגב שלה ורכבה, "קדימה בלונדי רוצי!" קראה, והסוסה עשתה כדבריה. האוויר הקריר הכה לה בפנים והקפיא את אפה, אבל היא הייתה רגילה לזה..
השמש התחילה לזרוח בקו האופק. ריין רחבה דרך היערות והחורשה, אבל באותו רגע משהו הרגיש לה שונה, כאילו מישהו או משהו עוקב אחריה. 'לא יכול להיות, זה המסלול הרגיל שלי' הרגיעה את עצמה. היא תמיד יצאה באמצע הלילה או לפנות בוקר החוצה כדי שלא יזהו אותה או יתפסו אותה. היא המשיכה לרכב, אבל זאת הייתה טעות.
זה קרה בשניות,
החץ ננעץ לה ברגל וזעקת כאב נפלטה מפיה. ריין איבדה שיווי משקל ונפלה מבלונדי על האדמה הקרה והקשה של היער. היא ראתה את הדם מכתים לה את המכנס ואת החץ שנעוץ ברגלה, מישהו התקרב אליה, היא רצתה לקום ולהיאבק בו אבל עוד חץ נורה לעברה ופגע לה בכתף, צעקה.
הכל התשטש, ממולה עמד מישהו אבל היא כבר לא יכלה לראות מי זה. הכל הפך שחור, והיא התעלפה.