"גם אם תחפשי בכל החלומות לא תמצאי אחד כמוני"-פרק 8

*נקודת מבט נאור-
ישבתי במחששה עם אסי,לירן ,דניאל ועוד כמה.
"מאור מזה מה אחותך עושה שם"?" ישי אמר לי.
"מה אחותי?" "שם" הוא אמר וסימן ךי עם הראש להסתכל שמאלה.
סיבבתי את הראש וראיתי את ישראל הבנזונה מנסה לגעת בה.
כוסאמממא של המזדיין בתחת הזה,ישר קמתי ותוך שנייה היד שלי הייתה בתוך הפרצוף.
"כוסאממא שך יבנזונה" נתתי לו בעיטה לבטן שהוא היה על הרצפה בגלל האגרוף.
"תירגע אחינו" דניאל בא והרחיק אותי שניסית לבעוט בו עוד פעם.
"באמשללי אני הולך לרצוח תבן שרמוטטה הזה!" צרחתי.
כוסעעעמק מהשנייה הראשונה שהכרתי אותו ידעתי שהוא חרא,בנאדם בלי מילה.
"מאור.."שמעתי קול הסתובבתי וראיתי את אגם בוכה.
"אל תדאגי חיים שלי נשבע לך שהבנזונה הזה ימות" חיבקתי אותה.
"מאור אני לא רוצה שתסתבך בגללי"
"שום להסתבך,הקוקסינל ניסה לדעת בך ונודר לך שלא יהיה לו את האומץ להסתכל לכיוון שלך.

*נקודת מבט אגם-
הרגשתי כלכך מדעיל שהוא נגע בי,הרגשתי מזוהמת,אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם מאור לא היה בא.
אני שונאת שמאור יושב במחששה אבל יש בזה גם יתרון,רואים משם את כל הבצפר.
אבל אני חיייבת לגרום לו לשכוח ממה שקרה,הוא מסוגל לעשות משהו שיעלה לו ביוקר.
"יפה שלי את בסדר?" ליהי שאלה בלחץ.
"כלום.היא בסדר" מאור ענה במקומי.
"אני בסדר באמת" עניתי לה אחרי שראיתי את המבט הלא מאמין שהיא דפקה למאור.
"יאללה בואי הביתה" מאור אמר לי.
"מה? אבל היום לא נגמר" יכול להיות שיצא מזה משה טוב…
,"רוצה להישאר?" הוא שאל והרים גבה"
"לאלאלא"
"אז יאללה,סתמי ובואי"

*נקודת מבט אנאל-
שמתי גוזיית ספורט אפורה,טייץ אפור,וסריג דק דק בצבע ורוד כתום כזה,נעליים בצבע של הסריג וירדתי למטה.
"אנאל בואי רגע" שמעתי את הקול של אמא,כבר שבוע ומשהו שאנחנו לא מדברות חוץ מ'בוקר טוב' 'לילה טוב' וכאלה.
"מה?" שאלתי.
"תשבי רגע"
"אני לא יכולה אמא,אני ממהרת" אין לי כוח עכשיו לשיחות אם ובת האלה.
|זה לא יקח הרבה זמן,תשבי" התיישבתי על הכיסא במטבח.
"אני יודעת שקשה לך לעזוב הכל,אני מבינה למה את כועסת ומצטערת שזה בא בפתאומיות אבל אני מבטיחה שנבוא לבקר ואת אפילו לא תשימי לב שעזבת."
"אמא זה בסדר כבר השלמתי עם זה שאנחנו עוזבים אבל אני לא חושבת ששם השלימו עם זה"
"אני שמחה יפה שלי ואני בטוחה שעם הזמן גם בן ישלים עם זה,צריך לתת לו רק זמן.""
"אני מקווה"
"לאן את הולכת?" היא שאלה
"לריצה עם עומרי" אמרתי ועליתי לחדר להתקשר אליו.
."נו יצאת?" שאלתי את עומרי בטלפון,עומרי הוא הידיד הכי טוב שלי הוא כמו אח גדול,הוא גדול ממני בשנה וכל הילדות שלנו היינו ביחד.
"אני מחכה לך כאן כבר רבע שעה!" הוא צעק.
"נו אני עוד שנייה מגיעה,אני בחצי הדרך כבר"
"עלאק חצי דרך,יאללה צאי צאי כבר" הוא צחק.
הגעתי לפארק ששמשם אנחנו תמיד מתחילים את הריצות.
חיפשתי את עומרי בעיניים ולא ראיתי אותו,אני מתה אם אני לא מוצאת אותו באתי עם הגוזייה רק כי חשבתי שאני תמיד יהיה איתו כי אפחד לא יתקרב אליי שאני איתו.
הרמתי את היד וחפשתי את הפלאפון כדי להתקשר אליו,שיט איפה הפלאפון?!
בדיוק שבאתי להסתובב מישהו כיסה לי את העיניים והפה.