אבודה.

עוד שקט אחד ואני אתפוצץ,
אתה אומר לי מילים שלא אומרות דבר.
וכבר מזמן אנחנו לא אותו הדבר.
ניסינו לכסות את החושך בצבעי קשת יפה,
הדלקנו שוב ושוב את אותה הנורה,
עד שהיא נשרפה

ומה עכשיו?
אני אשיר לך מילים שלא אומרות דבר?
על רגשות שקופים,
וכאב בצד, ובבטן,
ובכל מקום בגוף

אתה קצת רחוק עכשיו,
ואני קצת מטורפת.
ואני זורקת לשמיים תפילות עם אבן קטנה,
בתקווה שתתפוס

אתה לא מבין אותי.
אתה כל כך חכם,
וכזה טיפש.
ויש לך את החיוך הזה,
שכובש אותי,
שבונה אותי,
והורס…

אני רוצה לצרוח לך,
שהכל בלאגן אצלי בראש,
אבל אתה,
אתה כל כך בסדר..
אז למה שאני אבוא ואהרוס לך
את כל השקט הזה.

אתה מביא לי שלווה,
אני קצת מטורפת..
קצת הרבה,
אתה מרגיע אצלי את הרעש המבלבל..
ואיך זה שאתה כל הזמן שואל,
מה איתך? את בסדר?
וכשאני עונה לך בקול שבור, שכן..
אתה מאושר ולא מבין בכלל..
שהכל אצלי זה בלאגן

אז,
עכשיו..
אני הולכת לצייר לי חיוך,
כמו זה שאתה הכי אוהב.
אני הולכת לספר לך כמה שנפלא..
כמה שאני אוהבת אותך.

וזה נכון,
אני אוהבת כל כך.
רק העיניין ש..אני קצת מטורפת.
והכל אצלי זה בלאגן