אין אפשרות להתחבא – פרק שבע

~אילנה~
אני שונאת מנטיקורים. בגלל אחד מהם כמעט לא הגעתי בחיים למחנה החצויים, לפני משהו כמו ארבע שנים (כן, זה הזמן שבו אני במחנה.)
וקודם, הייתי בטוחה שזה אותו מנטיקור. מבט השנאה שהוא נתן לי… זה גרם לי להיזכר באותו היום ההוא, הפעם שבה הייתי הכי קרובה למות.
ועכשיו… כשאנחנו מחוץ למחנה החצויים… ניתקל בדברים גרועים הרבה יותר ממנטיקורים. רק המחשבה על זה העבירה לי צמרמורת קטנה.
ג'וש החזיק בידי. "אה… את בסדר?"
ניערתי את ראשי. "כן. בטח. סתם מחשבות רעות."
הוא נענע בראשו. "כן, גם אני חושב על כל המפלצות האלה, ומה קרה למחנה…"
"כן, ומי זה בכלל שהכניס את כל המפלצות למחנה." מלמלתי.
המשכנו ללכת עד שרוב נעצר. הוא הסתובב אלינו עם חיוך ענקי על פניו.
"אה, רוב, למה אתה עצרת?" שאלה מירנדה.
הוא החווה בידו על הבניין הענקי שהיתמר מולנו. "ברוכים הבאים לאמפייר סטייט. האולימפוס."

"מה אתם רוצים, ילדים?" שאל השומר בלי להרים את מבטו מהספר שקרא בו.
"להיכנס לאולימפוס." אמר קיירו.
הייתי בטוחה שהשומר יחשוב שקיירו משוגע ויקרא לאנשים הטובים שיביאו את כותונת המשוגעים, אבל במקום זה הוא הוציא משולחן הקבלה שלו כרטיס ירוק. "אתם יודעים מה לעשות."
קיירו לקח את הכרטיס. "בטח."
כולנו נכנסנו למעלית. קיירו העביר את הכרטיס ליד הלחצנים והופיע כפתור שהיה כתוב עליו, הקומה השש מאות.
קיירו לחץ על הכפתור ומוזיקת דיסקו מזעזעת משנות השמונים נשמעה במעלית.
את כל הזמן במעלית העברנו בשתיקה, עד שנשמע קול "דינג!" ודלתות המעלית נפתחו וחשפו חשכה מוחלטת.
"מוזר." אמר ניק. "זאת רק הקומה החמש מאות."
"בואו נחכה רגע." אמרתי. "הדלתות עוד מעט ייסגרו."
אבל הן לא נסגרו. אחרי רבע שעה קיירו יצא מהמעלית.
"קיירו!" אמרה מרנה.
"מה? אני לא מתכוון להישאר בתוך המעלית הזאת כל החיים." קיירו הלך ונעלם בחשכה שהייתה לפנינו.
כולנו החלפנו מבטים. אני הנהנתי ראשונה, אחר כך ג'וש, מרנה, ניק, מירנדה ורוב.
ירדנו ביחד מהמעלית והלכנו בעקבות קיירו אל תוך החשכה.