הרובה פרק 1 – "זכרונות והחלטות"

ביום אוקטובר קריר, אנבל וויליאמס ישבה על הספסל שבסמטת לינקולן. רוח הסתיו הקרה נשבה, והקפיאה את אנבל, שהייתה עטופה בחולצה בעלת שרוולים ארוכים וחצאית בלבד. בעודה רועדת עובר אורח נחמד עבר לידה ונתן לה את מעילו, שלא היה זקוק לו מכיוון שכיסו לא התרוקן מכסף. לאנבל לא היה פאונד אחד.. היא הודתה לו, בנימוס כהרגלה, ועטפה את עצמה במעיל הגדול. בין רגע מצבה השתפר, שפתיה הכחולות מקור שינו את צבען לאדום החזק כבדרך קבע, ועורה חדל מחיוורותו. היא ידעה למה הוא נתן לה את המעיל, בגלל יופייה. אבל כרגע, לא היה לה אכפת. בדרך כלל, היא שנאה שאנשים התלהבו ממנה אך ורק בגלל מראה החיצוני. היא פישפשה בתיק העור הקרוע שנח לצידה, אוחזת בידה את הרובה. הוא היה שייך לאביה, ולכן הוא חשוב לה עד מאוד. היא הרגישה שהוא מגן עליה.. אך בינתיים לא נעשה בו שימוש כלל וכלל. בראשה צצה שוב אותה המחשבה, שהיא התקשתה לסלק כבר הרבה זמן – לחפש אחר הוריה. כל פעם מחדש, היא דחקה את מחשבה זו לפינה, מתעלמת. ממציאה עוד תירוץ, שולפת עוד סיבה. אבל היום, נגמרו לה הסיבות. עם מעיל וכוחות מחודשים, אנבל קמה וצעדה לצאת מהסמטה בנחישות. הייתה זו סמטה בשכונת עוני ופשע, שכמעט לא עוברים בה. האיש שהיה שעבר מקודם בהחלט לא היה רגיל פה. כאן היא גרה, על אותו ספסל מתפורר. אך לא עוד.