סיפור אהבה צבאי-פרק 40

אני כל כך מצטערת שלא העלתיי פשוט היה לי מחסום כתיבה מטורףף אתם אפילו לא מביניםםם לא יכולתי לכתוב כ-ל-ו-ם -.- מקווה שתאהבו!! אני ממש לא המיטבי לצערי LOL

רוח מדברית הכתה לי בפנים וייבשה לי את השפתיים,
פתחתי בזהירות את דלת בית החולים ונכנסתי. דממה.
אחות בחלוק לבן עברה במסדרון, מחוייכת כולה, ודיברה בטלפון עם מישהו,
עליתי לקומה השנייה ונכנסתי לאחד מחדרי הטיפולים.
"טיפאני חמודה איזה יופי שבאת" חייכה אליי אחת המטפלות,
"כן, אה.. מה לעשות?" שאלתי. כמעט לא ישנתי בלילה, לא בגלל דניאל, פשוט לא נרדמתי ובאותו רגע פשוט ייחלתי שאוכל לחזור למקלט ולא לעבוד יום שלם..
"אין משהו מיוחד, אבל אני חושבת שרחלי צריכה עזרה בדלפק מזכירות" אמרה וכיוונה לי עם היד ללכת.

***

בדלפק של המזכירות היה הכל, מחשב, קפה, אוכל, וסוף סוף יכולתי לשבת בשקט בלי להתרוצץ בדאגה ממקום למקום.
רחלי הגישה לי כוס חמה עם שתייה ונתנה לי תיקים רפואיים כדי שאני אעבור עליהם ואראה אם צריך לשחרר מישהו ומי צריך להישאר לעוד טיפולים.
אחרי כמה דקות של שתיקה החלטתי לשאול אותה,
"רחלי?"
היא הפנתה אליי עיניים כחולות גדולות מאחורי מסגרת משקפיים אדומה,
"את יודעת משהו על הפסקת אש?"
"אה.. אני חושבת שהיא נכנסה לתוקף אבל אני ממש לא יודעת לגבי החיילים"
"אוקיי תודה"
בהיתי בדפים, לא יכולתי להתרכז באמת.
לגמתי מהשתייה והכרחתי את עצמי להתעלם מהמחשבות שעוברות לי בראש.
'זה לא מה שחשוב עכשיו' חשבתי לעצמי והתחלתי לעבוד.
המילים הטשטשו לי בעיניים ולא הצלחתי לקרוא מה שהיה כתוב..
נאנחתי והסתכלתי מעבר לחלון, מצפה-רמון נפרסה ממולי ומדבר שלם השתרע מאחור, בקו האופק יכולתי לראות טנקים של צה"ל מתקדמים, בטח חיילים שחוזרים להפסקת אש.
'אבל זה לא הגיוני שדניאל שם, הוא נלחם בכלל בצפון' הרגעתי את עצמי.
הטנקים התקרבו במהירות מפחידה ועברו את מצפה רמון.
תשואות וקריאות שמחה נשמעו מהעיר כשהם עברו שם.
האחיות התקבצו בחלונות של המסדרון וצפו גם הן בטנקים החולפים.
שני מפקדים ירדו מהטנקים שלהם ונתנו כיפים לחיילים, אחד מהם רץ לכיוון בית החולים..