"כאן"

"כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את בייתי, בשתי ידיי. כאן גם אתה איתי וכאן כל אלף ידידיי, ואחרי שנים אלפיים – סוף לנדודיי." שרו אורנה ומשה דץ בזמן שרקדו ושרו על הבמה ברומא, איטליה, כאשר קאייה מפינלנד עומדת בתור, נרגשת, שהעיקר שהזוג הישראלי הזה יסיים לשיר, ואז היא עצמה תעלה. קצת מביך ששיר כזה פטריוטי נכתב רק בשביל לקבל כמה שיותר "Douze points" מאנשים, שאם לא ייתנו לנו את הנקודות, נקרא להם אנטישמיים.
השיר הזה מתאים לאבא שלי, כי הוא נולד כאן, ב### (באמת נראה לכם שאני אגלה לכם איפה אני גר?), ועד עכשיו הוא חי שם, גידל את ילדיו, ואני אחד מהם.
כן, נולדתי כאן, המקום הזה הוא איפה שגדלתי, למדתי בבית הספר היסודי.
את האוויר הזה נשמתי במשך חמש-עשרה שנים.
אוויר מהול בריח הרפתות שיש משני צידי החצר של הבית שלי, חצר גדולה עם חול, שער חום חלוד ועצים שסבא שלי נטע באחד מימי ט"ו בשבט.
החיים כאן בכפר מאוד מיוחדים. בימי הקיץ החמים, כאשר אני הולך לצרכנייה, שנמצאת קרוב מאוד לביתי, בשביל לקנות לחם ועוד כל מיני דברים שאמא מבקשת, יוצא שאני אומר שלום לפחות לעשרה אנשים שאני מכיר, כי מה לעשות, כולם מכירים כאן את כולם.
כשאני רוכב על אופניים, אפילו סתם ברחוב, אני יכול לראות ילד רץ, שכן אחד שמציץ דרך הדלת, וגם שכנה אחת לפחות שיושבת במרפסת ופותרת תשבצים.
מעין הגיגי שכונה כאלו, עם ריח הפרות, וקול הגאייה שלהן.
דגלי ישראל תלויים לכל אורך הרחוב – אז אולי אפשר לקרוא לנו "כפר של פטריוטים", ועם זאת, האם אני פטריוט?
תלוי. בחיי, שזה תלוי.
לאהוב את מדינת ישראל זה קשה, כיוון שלא ביקרתי ברובה.
אז נולדתי בה, חייתי בה, וזהו?
ואם כל עם ישראל יעבור לגור בקנדה, ונעזוב את אדמותינו, האם נפסיק להיות עם ישראל?
אחרי הכל, מי אחראיים לילדות היפה שלי? לימים שבהם הייתי הולך יחף לבריכה, או אולי לתהלוכת שבועות, כאשר כל רחוב הכין עגלה, וביחד יצאו אחת אחרי השנייה בתהלוכה מרהיבה, להצגת התוצרים.
מי אחראי לפעמים שבהם הייתי הולך עם חברים למגרש המשחקים שאל מול הצרכנייה, והיינו מסתובבים בקרוסלה ועושים תחרות מי לא מקבל בחילה.
זו לא הייתה האדמה – אלו היו האנשים.
החברים. האנשים שאמרו אפילו סתם בוקר טוב.
המדינה שלי בתעודת הזהות שתהיה לי היא אולי ישראל, אבל המולדת שלי היא הכפר.
אנשים לחמו על העובדה שאני יכול לחיות כאן, אך זאת לא הסיבה שאני אוהב את המקום הזה.
את האנשים שנלחמו לא הכרתי, ואם היה מדובר באדמה, הייתי לוקח קצת בצנצנת ועובר לגור באמריקה, או אולי בפינלנד כי שם החינוך הוא הטוב ביותר בעולם, על פי מה שאומרים.
אבל לא. אני לא יודע פינית, ואני לא אתחיל ללמוד אותה עכשיו. העברית מספיקה לי, ועם זאת, למה אני בכלל צריך להתאמץ ולעזוב את המדינה?
אני מכיר כאן את כל מי שאני צריך.
אני יודע לאן ללכת כשיש לי צרה.
יש לי כאן אנשים אני אוהב, ואולי גם פחות, ואנשים שאכפת לי מהם, ואנשים שפחות.
יש מקומות שאני אוהב ללכת אליהם, ויש כאלו שלא,
אבל בכל פעם שאנשים רוצים לנסוע לחו"ל (ואני לא אגיד שאני לא מהסוג הזה), תמיד חוזרים ומדברים על כמה כייף היה, אבל הם לעולם לא יעברו לגור שם. זה סוד מדיני, שאף אחד לא מגלה, אבל… בינינו… אני דווקא אוהב את ישראל.