פרנויה – פרק 23 – (עומר)

-מהפרק הקודם-

דמעות זורמות על גבי לחיי , והפחד הפועם בתוכי יחד עם הלהבות החמות והשורפות כול כך משגעות את המוח שלי.
והינה הגיע משב הרוח הקליל ביותר, העיף אותי מהצוק הגבוה של השפיות והדעת, ואני נופלת מטה לתהום ללא תחתית.
השפיות והדעת עוזבים אותי לבדי, בדיוק כמו שכולם עזבו אותי להתמודד לבד עם הכול.
ויחד עם השיר המוכר המתנגן יחד עם הקול שבירכתי מוחי, לרקע הלהבות הלוהטות המכלות את כול כולי.
ואני לא מפסיקה להתנשף פנימה והחוצה כמו מישהי שעשתה מאמץ גופני אבל אני לא זזתי סנטימטר אחד.
ולכול זה מתלווים הדפיקות העזות והרמות שעל הדלת.

-נקודת מבט עומר-

אני יושב במסדרון הארוך והלבן, הרגשות מוזרות שמתפשטות בתוכי אוכלות אותי מבפנים ומשאירות אותי חשוף, פגוע, שברירי.
אני מרגיש כול כך דפוק מכול המצב הזה, מי האמין שזה מה שיקרה, מי חשב שאני יגיע לנקודת כזאת בחיים שלי.
המוות של דן, האימוץ של אחותו הקטנה, הפרנויה, האישפוז בבית החולים כשניסתה להתאבד, ועכשיו… אחרי כול הדברים האלה, לקחו אותה למוסד פסיכיאטרי.
מוסד פסיכיאטרי כי היא מוגדרת כמישהי עם נטיות אובדניות, לא יציבה נפשית.
ואת האמת… הכול נכון.
ניסיתי להתנגד אליהם, לא רציתי שהם יקחו אותה, לא עכשיו, לא ממני.
אני עוד לא יודע מה נסגר איתי, במיוחד מה מתחולל בתוכי אחרי הלילה ההוא בו שכבנו.
בגלל הלילה הזה שהתחיל משעות הערב המוקדמות כשבכתה והתפרקה עלי, היא פספסה את התור שלה אצל הפסיכולוגית.
ואם היא מפספסת תור אחד זה אומר שלא טוב לה אצלי, שהיא לא יכולה להגיע מסיבה כולשהי.
ואחרי שקראו את התיק הרפואי שלה החליטו שהיא לא יכולה להסתובב בחוץ.
סכנה לעצמה, היא פרנואידית, והפרנויה רק משתלטת עליה.
היא במצב שאף אחד לא היה רוצה להגיע אליו, אף אחד לא רוצה לחוות טראומות כמו שהיא עברה.
באיזה שהיא צורה אני מרגיש מוזר, משהו לא כשורה, משהו שאמור להיות נכון אבל הוא לא.
הרגשות דפוקות שממלאות אותי, ואני מבולבל יותר מתמיד.
אני מביט בדלת העץ החומה הקבועה בקיר הלבן כסיד מולי, אני לא יודע אם להיכנס, לבקר אותה.
אני לא יודע אם לדבר איתה, ואם כן מה אני יגיד?
מה אני אומר לה? , שאני לא יכול לשחרר אותה מהמוסד הדפוק הזה?
באיזה מילים אני יסביר את הרגעים האלה שהתעלמתי ממנה אחרי ששכבנו.
מעשה שנעשה בלי מחשבה, ועד עכשיו אני לא מבין למה התעלמתי ממנה.
אני קם מהכיסאות מתכת הקבועים בקיר הלבן והבהיר באותה מידה פסיכוטית שחור ואפל, אני עומד ליד הדלת הגדולה והחומה, מובילה לחדר בו יובל אמורה להיות.
הדלת פתוחה לסדק צר וקטן, אני נשען על הקיר הלבן מוצא במהרה זווית מדוייקת על יובל היושבת על קצה המיטה.
היא בוכה, קולות של יבבות מגיעות עד לאוזניי ושוברות אותי, אני רוצה להיכנס אליה ולדבר איתה, לנחם אותה בדיוק כמו שנחמתי אותה באותו היום, ומדבר אחד לאחר קרה ושכבנו.
אני לא מצליח להניע את עצמי לזוז ולהיכנס אל החדר, משהו עוצר אותי מללכת אליה ולנחם אותה למרות רצוני לכך.
שוב השאלות ההם ממלאות את המוח שלי, שאלות רבות ללא תשובות.
אני לא יודע אם לדבר איתה, ואם כן מה אני יגיד?
מה אני אומר לה? , שאני לא יכול לשחרר אותה מהמוסד הזה?
באיזה מילים אני יסביר את הרגעים האלה שהתעלמתי ממנה אחרי ששכבנו?
אני שב על עקבותיי בקושי, לא יכול עוד להביט בסדק הצר בדלת, לראות אותה בוכה כשדמעות גדולות זולגות על לחייה ואני עומד מנגד.
אני ממהר לצאת מהמחלקה המזויינת הזאת, הרגשות ממשיכות לאכול אותי מבפנים ולתת להרגשה מוזרה להתפשט בחלל הפעור שנפער בתוכי.
תחושה של ריק וואקום הממלא אותי בצורה פסיכית.

אני נכנס אל הדירה הריקה לחלוטין פרט לי, אני סוגר אחריי את הדלת וצועד עייף אל חדר השינה שלי.
לא יכולתי לא לעצור ליד דלת חדרה של יובל, מביט פנימה אל הבלגן כשבאו לקחת אותה המוסד הפסיכיאטרי.
זה כול כך הזוי בתוך הראש שלי, כול החיים שלי הזויים כשחושבים על זה.
אני לא מצליח להתיק את עייני מהמיטה הגדולה, נזכר בלילה שבו שכבנו, שוב רגשות מוזרים ממלאים אותי, לא טובים, אבל גם לא רעים.
אני ממשיך במסדרון הקטן ונכנס לחדר השינה הגדול שלי, יושב על המיטה הזוגית ונאנח אחורנית על גבי הדואב.
אני ער כבר יומיים ברציפות ללא שינה, מנסה לחשוב על איך לשחרר אותה מהמוסד הדפוק הזה ולהחזיר אותה חזרה לבית, למקום אליו היא שייכת.
לפה…. אני חושב.
הפלאפון שבכיס מכנסיי רוטט , הרטט קולני בחדר השקט להחריד גורם ללב שלי לדפוק בעצבנות לשנייה קצרה.
אני שולף את הפלאפון מכיס מכנס הטרנינג האפור כהה שטרחתי לזרוק על גופי שיצאתי במהירות מהבית לאחר שלקחו אותה.
-דור- שמו של החבר הכי טוב שלי כתוב על המסך, אני מחליק את האצבע על המסך כדי לענות לשיחה ומצמיד את הפלאפון לאוזני.
-״אחי רוצה לצאת לבלות קצת?״ הוא שואל אותי, לעזאזל, אם הוא היה יודע מה עובר עלי עכשיו הוא אפילו לא היה מעיז לשאול אותי דבר כזה דיבלי.
-״אנ..״ התחלתי לומר אבל הוא מיד קטע את דבריי והתחיל לדבר שוב.
-״אל תבאס, תצא קצת !, אתה כול היום שקוע בחרא של עצמך, קדימה תתארגן ותבוא אלי, יובל תצליח להסתדר ערב אחד בלעדייך, סמוך עליה״ הוא אומר לי, אני מתחיל להתעצבן, כוס עמק אם הוא רק היה מבין שהחרא בו אני שקוע לא קל כול כך ליציאה.
-״מצטער דור, לא היום״ אני עונה ומנתק את השיחה לפני שהוא מספיק לדבר.
אני זורק את הפלאפון על המיטה לצידי ונאנח חזרה על גבי, מתפלל לאלוקים שרק יעשה נס ויבלע אותי לתוך המזרון הרך של המיטה הזוגית והגדולה.
אני לא ביקשתי שום דבר מזה, אני לא רציתי להיות קשור לדבר הזה!
אבל המזל שלי היה גרוע ודפוק כבר מההתחלה, אז הגורל החליט להשתעשע בי ולדפוק אותי כול עוד אני חי.