נפש פצועה

הגשם, הגשם היורד,
ממש כאילו הוא רוצה לבכות איתי.
והקור, הקור שחודר לכיתה,
הוא קפוא ממש כמו ליבי,
שלחום מתגעגע, לתחושה האוהבת,
אך כבר זמן מה הוא לא מרגיש כלום,
רק קפוא ועצוב.

הלב, הלב הפגוע,
ולמה הוא בכלל לא יודע.
אך יש בו סדק קטן, שבמהרה מתפשט,
ועוד ישבור את הלב כולו,
לחתיכות ורסיסים.

הרגש, הרגש הלא מוכר,
התחושה הזאת שאתה שומע ממישהו ישן,
על משהו ישן, שעוד קבור בעבר.

החץ, החץ שנורה לו.
הוא עף ממקומו וננעץ במטרה,
חותך אותה ויוצר חור קטון במרכזה,
סודק אותה כמו הלב הסדוק.
והוא ממשיך וממשיך, ננעץ עוד ועוד במטרה,
והלב הפצוע נהרס,
נשכב בודד לבד על הרצפה.

השברים, כחתכים אדומים הם,
צורבים והורסים את הגוף,
הגוף ההרוס והשבור, שננטש.

אולי עוד אראה אור מפציע,
קרן שמש המסתננת מחלון.
אולי עוד ארגיש חיבוק ישן,
שירחיק לו חלום בלהות.
והשקט הכבד שבליבי,
שמונע ממני לשמוע את מחשבותיי,
אולי עוד יום אחד ייעלם,
ואמצא את עצמי שוב פתאום.