בת לוויה-4 חלק ב'

אחרי שעה וחצי הליכה, בשטח מלא אבנים ועצים, בעלייה תלולה, אני חייבת להודות שאני צריכה הפסקה.
"קרו. אולי נעצור לרגע?" הוא מסתובב אלי. הוא אפילו לא מתנשף. נראה שהוא כרגע נזכר בקיומי,
"כמה זמן אנחנו הולכים?" הוא שואל, נראה שהוא לא יודע אם עברו חמש דקות או שלושה ימים.
"בערך שעה" אני אומרת, מתנשפת כמו רץ מרתון. "טוב יש עוד די הרבה הליכה עד לרבע הדרך אז בואי"
הוא אומר ומסמן לי לעלות אל גבו "קרו אתה לא מציע לעשות לי שק קמח נכון?" עדיין נשאר לי קמצוץ של כבוד עצמי "שק קמח? מה הקשר קמח?" הוא שואל, אני צוחקת "זה ביטוי. זה אומר שאתה סוחב מישהו אל הגב" הוא מהנהן. "אם ככה אז זה בדיוק מה שאני מציע" אני מסתכלת אליו, מנסה להבין אם הוא רציני.
איתו אני אף פעם לא ממש מצליחה לדעת "אני לא הולכת לשבת לך אל הגב" הוא מגלגל עניים "נו בואי. לי אין בעיה אם זה…" אחרי ויכוח קצר הוא מנצח (כמובן לו יש חרב ענקית. הוא ינצח בכל ויכוח) ואני מסכימה לשבת לו על הגב. אני חושבת שהוא יתחיל לרוץ אבל הוא הולך לאחת מקרחות היער הרבות שממלאות את האזור הזה. וממריא, הוא מתחיל לעוף. "קרו!… מה?!…" אני צורחת, "לא חשבת שהכנפיים הן רק למראה נכון?" הוא אומר בקור רוח "תוריד אותי מכאן!" הוא מושך בכתפיו. תופס את שתי הידיים שלי, ומניף אותי ככה שאני תלויה מתחתיו. "לא ככה! לאדמה!" אני צועקת בפחד אנחנו כבר בגובה חמישה מטרים מאל חופת העצים. "הדרך הזאת לוקחת שלושה ימים ברגל, שאני עף היא לוקחת פחות משעה. את באמת רוצה שאני אוריד אותך?" הוא שואל, הצדק איתו, בנוסף אי אפשר לדעת מי אנחנו נפגוש ביער כל כך גדול, או מה. "בסדר. אבל אל תעוף גבוהה… ותחזיק אותי חזק!" אני אומרת, עדיין מבועטת.
בהתחלה פשוט עצמתי עניים וקיוויתי שאנחנו קרובים, אבל ככל שהתרגלתי לתחושה זה היה פחות מפחיד
אני חייבת להודות, שבסוף די נהניתי. נחתנו במין בקתת עץ באמצע היער, הוא פתח את הדלת ונכנס.
מצפה שאני אבוא אחריו. שנכנסתי כמעט קיבלתי התקף לב, המקום היה חורבה, כל הקירות והרצפה חשופים, בלי שום ריהוט. הדבר היחיד שהיה במקום שאני מניחה שאמור להיות סלון הוא שולחן קטן שקרו הניח אליו את התרמיל שלו, "זה לא להיט. אבל אין לי ממש סיבה לרהט אותו." אמר כמנסה להסביר את עצמו. "יש לי כמה רהיטים ישנים שהיו כאן שמצאתי את המקום אבל אין לי ממש זמן או סיבה לסדר אותם."
"למה אין סיבה? זה לא מפריע לך שאין אפילו מקום לשבת?" הוא מניד בראשו לשלילה. ,אני לא נמצע כאן הרבה. אבל שאדמונד-" הוא עוצר את עצמו באמצע המשפט "מי זה אדמונד?" אני שואלת בקול חלש
"המלווה הקודם שלי" הוא אומר "ומה קרה לו?" אני שואלת, למרות שאני יודעת את התשובה.
קולו נשמע קר ומרוחק, כל-כך שונה מהטון המשועשע שדיבר בו רוב הזמן שצמרמורת עברה בי
"הוא מת"