הגלגל מתהפך (פרק 17)
אני מתעורר בבוקר, כשעדיין הכאב מאתמול נשאר בי.
"ברו תעזוב את המכנס." אני מושך את מכנס הג'ינס מפיו של ברו.
אני מרגיש מדוכדך. לאבד את החבר הכי טוב שלי, נכנס לשימת האנשים שאיבדתי.
'האם גם לאמה זה יקרה?' לא. אני מסלק את המחשבה הרעה הזאת מראשי וממשיך להתלבש.
נגשתי אל המראה ובחנתי את עצמי. שיערי השחור כפחם הספיק לצמוח ונפל מאט על פני, עיני היו ירוקות עצובות ופני שידרו כאב.
נאנחתי בקול ויצאתי מחדרי כשברו בעקבותיי.
"תחייך קצת, אתה מתחיל לדכא אותי," ג'ייק אמר בקול עייף.
"הלכתי לבית ספר," אמתי, מתעלם מדבריו.
הנחתי את התיק על כתפי ויצאתי מהבית לעבר המכונית השחורה.
כל הנסיעה עברה בשתיקה ובמבטים בוחנים של הנהג, שהביט בי בעצב.
"תודה," אני ומ לנהג כשאני יוצא וממשיך ללכת.
"ניק!" אני מסתובב לאחור, לראות מי קרא לי.
"הו, היי אמה." אני מצליח לחייך חיוך קטן.
"שמעתי ממקורות סודיים ביותר, שאתה הבנאדם הכי מדכא שראו אי פעם," אמרה בחיוך משלה.
"המקורות הסודיים שלך צדקו," אמרתי לה באנחה קלה.
"אני שמחה שלפחות לא איבדת את ההומור שלך."
אני מגחך מעט. "אז מה שלומך?" אני שואל לבסוף.
"חייה את חיי, אתה יודע… " אני נאנחה והביטה במבנה של בית הספר בגועל.
"טוב שנכנס?" אני אומר כשנשמע הצלצול.
"רק אם ממש חייבים."
אחרי הלימודים, נפרדתי מאמה ועליתי לרכב השחור שנסע לכיוון שונה מהבית.
"לאן אתה נוסע?" שאלתי את הנהג בהיסוס.
"יש לך פגישה עם הסוכן שלך," הסביר בקצרה.
הנסיעה עברה עלי במחשבות על אמה כשעל פני מבט חולמני.
מדמיין את פניה העדינות ועיניה החומות נוצצות בחום, משדרות אלי להיות חזק.
"אדוני?" שואל אותי הנהג כשרואה שאני לא יורד מהמכונית.
"אה. כן. סליחה. תודה," גימגמגתי מהר וירדתי מהמכונית השחורה.
אני נכנס דרך דלת הזכוכית המרשימה של הבניין ושם מחכה לי אישה צעירה לבושה בקפדנות.
"שלום אדוני. בוא אחרי, מר אריסון מחכה לך." היא לא חיכתה לתגובה והתחילה ללכת כשאני אחריה.
"או, ניק כנס," בירך אותי ארי כשנכנסתי למשרדו.
נכנסתי, מתיישב על הכיסא שמול שולחנו. "אמ," התחלתי לומר. "לא היה לי מושג שיש לי היום פגישה איתך." ידי שיפשה את עורפי, הרגשתי מובך.
המשרד היה ענק. ואני לא מגזים. הכל עוצב בסגנון מודרני והקיר מאחורי ארי, לא היה קיר אלא זכוכית גדולה המשקיפה אל הכביש הסואן.
"אל תרגיש מובך," אמר כשראה שהרגשתי כך. "אנחנו כאן רק לפגישה קצרה," הסביר.
"הא. טוב, בסדר אם כך," אמרתי.
"אז ככה," פתח בדבריו. "מחר אנחנו נלך לאולפן ונראה איך אפשר לשפר את השירה שלך יותר ממה שהיא עכשיו. אל תבין לא נכון, פשוט יש לך עוד מה ללמוד אחרי הכל," אמר כשראה שעשיתי פרצוף מבולבל.
"זה בסדר, תמשיך," הוריתי לו.
"אנחנו נעשה כמובן עוד כמה סידורים. אתה גם מוזמן להביא איתך את חברה שלך." הסמקתי, אך הוא המשיך. "לבנתיים לעכשיו זימנתי אותך כדי לקחת אותך לסטייליסטית שלנו כדי שתגרום לך להיראות יותר טוב." רגע רגע מה זה אמור להביע?
"אתה רומז שאני לא נראה טוב?" שאלתי אותו, קצת נעלב.
"אתה נראה טוב. פשוט אתה נראה כמו ילד זרוק מהרחוב," ניסה להסביר לי את דבריו.
בהתחשב בזה שבאתי מהרחוב זה די הגיוני. אבל שתקתי.
"אז בוא אחרי." ואני קמתי קצת כועס, והלכתי אחריו
תגובות (1)
פרק מהמם כמו תמיד ;*)