לא כל הנוצץ זהב – פרק 117

הפעם בלונדי הגיע בלי אף אחד מהחברים שלו, אבל הייתה לו חרב די מאיימת ביד ומבט לא מאושר.
"אוי לא," מלמל אריק.
"אנחנו מחסלים אותו בלי אפילו להתאמץ," אמרתי בבוז.
הוא נכנס דרך הדלת של הדיינר. פעמון הכניסה צלצל בעצלתיים, והוא ניגש היישר אלינו.
"שמע, ג'ואי, אנחנו לא מתכוונים לשתף פעולה…" התחילה לילי.
"לא, זה לא זה," הוא אמר.
הוא נפל לעבר הכורסא האדומה לידה ישבנו לאכול.
"אכפת לכם אם אני אקח צ'יפס אחד?" שאל במבט מתחנן.
"ב-בסדר," מלמל אריק.
לעזאזל עם טוב הלב שלו.
"מי אתה?" הוא שאל ובהה בי. הוא סקר אותי ואז פער עיניים.
"לא יכול להיות שאתה מארק," הוא אמר.
"אני כן," אמרתי.
"אבל… אתה… יש לך זקן," הוא אמר לבסוף.
"ולך יש חוצפה," עניתי. "מה בכלל אתה עושה כאן?"
הוא התעכב בלעיסת הצ'יפס שהיה לו בפה, בלע ואז הביט בי במבט ריקני.
"פגשתי את אמא," הוא אמר לבסוף.
"אווו, איך היה?" שאל אריק.
המבט הזועם של ג'ואי היה מספיק.
"היא לא ממש שמחה ששיטחתי בפניה את כל הבעיות שלי," הוא אמר בקול די עצבני.
"למה?"
"אני הסברתי לה הכל באופן מסודר והגיוני, על פי הסדר הכרונולוגי ועל פי הסידור המקובל," הוא מלמל. "עשיתי את הכל בצורה טקסונומית מושלמת."
הוא המשיך למלמל לעצמו קומפלימנטים לשיחה שלו עם אתנה, אלת החכמה, עד שהוא לבסוף נזכר שהוא מדבר איתנו.
"סליחה," הוא אמר. "אני נוטה לאבד את הכיוון לפעמים."
"גם לנו יש הפרעות קשב, זה בסדר," אמרתי.
"אתה לא חצוי," הוא אמר.
"ורק לחצויים יש הפרעות למידה?" שאלתי בטון נעלב לכאורה.
"אני מניח שלא," הוא אמר. "אז… טוב… הממממ… כן… אני אתן לכם הזדמנות חד פעמית."
"הזדמנות למה?" שאלה לילי בחשדנות, אומרת בדיוק את מה שאני רציתי לומר.
"אני מציע לכם להצטרף לצד שלנו," הוא אמר.
"למה?" שאלה לילי. "למה שנאמין לכם?"
"זאוס גוסס," אמר ג'ואי. "זאת ההזדמנות שלנו. הבוס שלנו, שעובד דרך אגב באופן ישיר עם קרונוס, ישמח מאוד אם תצטרפי, לילי."
"למה דווקא אני?"
"כי את מוצאת חן בעיניו," אמר ג'ואי, ואז הפנה את המבט שלו אלי.
"מה?" שאלתי.
"גם אותך הוא חיבב," הוא אמר.
"חיבב? בלשון עבר?"
"עד שהפכת לקוץ באחוריים שלו," אמר ג'ואי תוך כדי הנהון.
"אבל למה שבכלל תרצה לעשות את זה לאלים?"
"אם המלך גוסס, ראש הנחש ייכרת וכולנו נקבל הזדמנות טובה יותר," הוא אמר. "אנחנו נהיה השליטים. קרונוס אומנם יהיה זה שיפקח על הכל, אבל כל אחד ואחד מהאנשים שלנו יקבל משרה. נוכל לבנות עולם חדש לחלוטין."
"אני מרוצה מהעולם הנוכחי," אמר אריק.
"לא, אריק ווראגו," הוא אמר. "אתה לא מרוצה."
"אני כן…"
"אתה תמיד חלמת להיות מוזיקאי," הוא אמר לו. "תוכל להיות הפטרון של המוזיקאים."
"מה יצא לי מזה?"
"אתה תהיה בדרגת אל," אמר ג'ואי. "יעריצו אותך."
"אנשים מעריצים אותו גם ככה," נשפתי במין טון מתגרה. "בעיקר הבנות."
זה רק אני או שלילי הסמיקה קצת לשבריר שנייה?
"ואתה," הוא הביט בי. "אתה באמת חולם להיות הפטרון של הטבע."
"אז מה?" שאלתי.
"אתה תוכל להפוך את כל בני האדם לצמחוניים. אתה תוכל לתת זכויות גם לבעלי החיים," הוא אמר.
המילים שלו שטפו אותי כאילו היו מפל של מים.
מפל מים משכנע בצורה חשודה…
"ואת, לילי," הוא אמר והביט בה.
"לא," היא אמרה נחרצות. "אתה לא הולך לספר את החלום שלי!"
ג'ואי רק הביט בה במבט משונה וחייך חצי חיוך, כאילו החלום שלה די מביך.
"יש לנו חצויים רבים אצלנו," אמר ג'ואי. "ממגוון רחב של אלים."
"כמו מה?" שאלתי בהתגרות.
"בני פובוס, אל הפחד, שייטעו בכם פחדים איומים, בני הקטה היכולים להטיל קסמים ולהשתמש בכשפים…"
"וכמובן יש את בלונדי שחייב להשתמש ביכולות השכנוע שהוא ירש מאמא שלו," אמרתי.
הוא קם בכעס מהמקום שלו.
"אני-לא-בלונדי!" הוא קרא.
"אתה בלונדיני," התגרתי בו. "זה אומר שאתה בלונדי."
"אתה בעצמך בלונדי!" הוא קרא.
"השיער שלי שחור… כמו הנשמה שלך…" אמרתי.
"זה מספיק!" הוא כעס. "הנשמה שלך הרבה יותר מושחתת מהנשמה שלי, רוצח!"
"אם אתה מדבר על אמא שלי…"
"מי מדבר על אמא שלך, רוכב מסריח?" הוא שאל, העיניים שלו מנסות לרצוח אותי במבטים.
"אתה מתחיל לעצבן אותי," אמרתי, קם בעצמי על הרגליים שלי.
"הייתי נחמד," הוא אמר בכעס. "או לפחות ניסית."
"עם דגש על ניסית," מלמלתי.
"זה מספיק!" הוא כעס עלי, העיניים שלו משפדות אותי.
העיניים שלו היו עמוקות כל כך, אפורות, מלאות כאב.
"מה קרה לך בפגישה עם אמא שלך?" שאלתי.
"שתוק," הוא הביט בי במבט מר. "אתה פשוט צריך להתאמן על לשתוק."
הוא השליך את החרב שלו על שולחן הדיינר ועזב את המוקם בסערה.
"משהו כאן במחזור," מלמלתי והתיישבתי בחזרה על השולחן שלי.
אריק בחן את החרב שלו.
"וואו," הוא מלמל.
"מה?"
"תסתכל על השם של החרב…" הוא מלמל והראה לי.
"אני לא יודע יוונית עתיקה," ציינתי.
"אהה…" הוא אמר והעביר אותה ללילי.
"וואי," היא אמרה.
"מה רשום שם?" שאלתי.
אריק ולילי שניהם נעצו מבט בחרב כאילו היא עומדת להתפוצץ.
"אנחנו חייבים לצאת," מלמל אריק.
"כן," אישרה לילי. "ומהר."