נבגדת

שתים עשרה בלילה, והוא עוד לא חזר.
הילדים אינם בחצר, כבר שקעו בשינתם.
הוא כבר הלך, אך מה יהיה איתם?
דמעות של כאב נעלמו כבר מזמן.

שתים עשרה בלילה, והוא הגיע לו פתאום.
הילדים אינם בחצר, הם לא משחקים וצוחקים.
המילים "אני אוהב אותך", וגם זר פרחים באגרטל,
דמעות של אושר – זהו זמנן.

שתים עשרה בלילה, והוא כבר שוב הולך.
הילדים אינם בחצר, שוב חזרה לה השגרה.
המילים נעלמו כלא היו, וזר הפרחים מזמן כבר נבל.
הדמעות נעלמו, אך החיוך לא חזר.

שתים עשרה בלילה, והוא כבר לא יחזור.
הילדים בחצר, אך הם לא צוחקים.
דמעותיהם זורמות, שניהם מחובקים.
אך היא, מחממת אותם דרך העננים.