משועבדת- פרק 1

התנגשתי במישהו….. לשנייה הרגשתי איך נשמתי נעצרת,מרוב לחץ, ידעתי שאם זה חייל של הממשלה הלך עליי,
אבל האיש הזה קם וברח, מיד ידעתי שהוא בורח מאותה סיבה שאני רציתי לברוח.
לקחתי את הרגליים שלי והתחלתי לרוץ.
האיש רץ לכיוון השדות, כנראה כדי שלא יראו אותו. רצתי אחריו בכל המהירות. שכאשר שמתי לב שהתרחקנו מהעיר התחלתי לצעוק לו "חכה! אני כמוך! חכה לי בבקשה!" צעקתי את זה כמו משוגעת, בקולי קולות, אבל האיש המשיך לרוץ, כאילו הוא בכלל לא שומע אותי.
התחיל להחשיך, אבל לא וויתרתי, לרגע עצרתי וחשבתי לעצמי: 'אם אני ירוץ אחריו בשקט, הוא ירוץ יותר לאט ואני יוכל לדעת איפה הוא גר, ולדבר איתו כנים מול פנים..
ובאמת זה קרה, ברגע שהתחלתי לרוץ בשקט ולהתחבא הוא חשב שוויתרתי והוא הלך לאט וברוגע,
לבסוף לאחר שעה של ריצה+הליכה, הגענו למנהרה, בפתח המנהרה היה סלע.
חשבתי לעצמי איך האיש יצליח לבד להזיז את הסלע הזה, אבל הוא רק שם עליו יד והסלע זז,
רצתי מהר אחרי האיש והצלחתי להיכנס שניה לפני שהסלע חזר למקומו.
נדהמתי למראה עייני, 12 בני נוער בערך בגילי יושבים, בבגדים משמורטטים, רזים ורעבים
יושבים במנהרה מדברים ומשחקים אחד עם שני. 5 בנות ו7 בנים,
האיש שאחריו רדפתי הוריד מהכיסים של החולצה אוכל והנערים הסתערו עליו כמו חיות.
לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי מהמחבוא שלי, הנערים הסתכלו עלי במבט מפוחד ורצו לדפנות המערה,
האיש שאחריו רדפתי הוציא סכין וכיוון אתו אלי
"מי שלח אותך?" הוא שאל והתקרב אלי עוד יותר עם הסכין, הוא ציפה שאני יוציא אקדח וירה בו אבל במקום זה הרמתי ידיים ואמרתי: " אני כמוכם, אימי מתה, השבב שיש אלי הוא שבב מדומה… כל החיים שלי חיפשתי אנשים כמוני, חיים ואתם פה, בבקשה אתם לא יכולים לעזוב אותי…"
הנערים הסתכלו זה על זה עד שהאיד קטע את הדממה "איך נדע שאת דוברת אמת?" הוא שאל בסקרנות והתקרב אלי עם הסכין ליתר ביטחון,
״קח״ אמרתי והוצאתי את העדשות שלי מהעיניים ״אם העדשות תוכל לראות שהשבב לא אמיתי״ פרסתי את כף ידי בתוכה היו 2 עדשות קטנות. האיש התקרב אלי בזהירות ולקח את העדשות מהר, לרגע הוא עצר מהרהר לו אם זו מלכודת או תחבולה לבסוף הוא שם אותם.
הסתובבתי והראתי לו את השבב השבב נראה אמיתי לחלוטין, האיש שם הסתכל על השבב בוא זהר לו בעיינים בצבע אדום.
״אם זה אדום הוא לא אמיתי אם הוא כחול זה אמיתי״ אמרתי.
האיש הוריד את העדשות והתקרב אלי, התחלתי לפחד חשבתי שהוא לא מאמין לי ושהוא הולך להרוג אותי כאן ועכשיו, אבל במקום זה הוא הוריד את הסכין ואמר: "ברוכה הבאה לצוות, לי קוראים ג'ון ואלו קיט,הילה, דנה, מיכל, אופיר, יונתן, דניאל, מיכאל, שי, גיא ועידו."
"נעים להכיר, לי קוראים אנג'ל" אמרתי וחייכתי בהקלה.
"שם מוזר לא?" אמרה אחת הבנות
"כאילו ששלך יותר טוב, קיט" אמר אחד הבנים
"אוי, שתוק מיכאל" היא ענתה במבט זועף.
"טוב אני הולך להביא עוד אוכל" אמר גון והתקרב לפתח המערה,
"אני באה איתך, אני אם שבב מדומה יחשבו שאני אחת משלהם" אמרתי בהחלטיות ועמדתי לידו,
גון ידע שאין מה להתווכח איתי ואמר:
"בסדר רק תיהיה זהירה" גון פתח את פתח המערה, כשהסלע נפתח ראינו מישהי עומדת בכניסה