הרפתקאות גרייס מרט- ספר 1 פרק 1,2 – לא יכול להיות / אני מבין דברים חיוניים.

לחשתי לעצמי: "זה לא קורה. זה לא קורה. " אפילו
שידעתי שבעצם זה קורה, לצערי. ניסיתי לעודד את עצמי. דמעות החלו לזלוג מבעד לעיני. ניסיתי לעצור אותם. לא הצלחתי.
ידעתי שאם אליס לא תבוא מהר יותר היא… לא תחיה יותר.
פתחתי את המחשב, בלי שאמא שלי תראה.
נכנסתי לאימייל שלי. התחלתי לכתוב דוא"ל לאליס, ולפתע, קפצה לי הודעה חדשה.
השולח: חסוי.
כתובת אימייל: אין.
מוזר…
פתחתי את ההודעה, רשום שם: שבוע.
ניסיתי לסגור את ההודעה. זה לא מצליח.
לפתע מסך המחשב משתולל. לא יכולתי להזיז את העכבר. משהו קרה…
פתאום יש שחור. שחור מפחיד.. מסתורי.
המסך היה שחור ל-10 שניות, בערך.
פתאום הופיעה גולגולת לבנה, צוחקת צחוק מרושע. שמעתי את אמא צועקת לי מלמעלה, מעליית הגג: " גרייס? מה זה?"
"כלום, ממש שום דבר!" צעקתי לה בחזרה.
הגולגולת צחקה בערך 5 דקות. היה לה צחוק מפחיד… מרושע..
כשאמא נכנסה לחדר ישבתי על מיטתי, והגולגולת הלבנה הפסיקה לצחוק, והמחשב נכבה.
"מה זה היה, גרייס?"
"כלום, אמא! זה הייתי אני."
"אתה?" היא שאלה בקול פליאה.
"כן, אני. התאמנתי על הצחוק המרושע שלי. הנה, תראי! מוחע…"
"אין צורך." היא אמרה.
היא עזבה את החדר במבט מוזר.
התכסיתי בשמיכתי, ניסיתי להירדם. לא הצלחתי. משהו העיק עליי.
איך הסתבכנו עם רוצח? ולמה דווקא אנחנו?
והשאלה הגדולה מכל…
למה זה קשור אליי?
הרי אני רק ילד….

פרק 2
אני מבין כמה דברים חיוניים.

היום התחלנו לארוז לבית החדש.
איפה הבית? אנחנו לא יודעים. אנחנו נראה היום, כנראה.
אנחנו גם משנים מספר טלפון, כדי שהרוצח לא יוכל ליצור איתנו כל קשר.
אני די בטוח שאמא לא מספרת על זה לאף אחד, חוץ מאליס.
וממני. היא לא מספרת את זה אפילו לחברות הכי טובות שלה. מרלן, ופרנסין.
אני די בטוח ששניהם צרפתיות, השם מזכיר לי משהו בצרפתית.
אבל זה לא חשוב.
אני אגיע לקטע שבאמת חשוב עכשיו:
אמא שלי אמרה שאנחנו נעבור לדירה בעיר אחרת, לצערי הרב. ככה.. שאני לא אכיר שם אף אחד….
אבל זה עדיין לא החלק החשוב.
אליס מגיעה היום בערב מהצבא, ואז נדון בנושא.
אני עדיין לא יודע מה אני רוצה לעשות….
מצד אחד, אם אני לא אלך עם הרוצח, הוא ירצח את אליס, ולא נראה אותה לעולם. וגם רוב הסיכויים שהוא ימשיך לרדוף אחרינו…
ומצד שני, עם אני אלך עם הרוצח, אליס תישאר בחיים, אבל אני לא אראה את משפחתי הרבה זמן, כנראה.
מה גם, זה רוצח, ויש סיכוי שהוא בכלל ירצח אותי אם אלך איתו.
אוי…. למה נכנסתי לעזאזל? ולמה? ואיך? ומתי?
יש עוד הרבה שאלות שאני רוצה לשאול, אבל אנחנו קצרים בזמן.
נשארו רק 3 ימים עד להסכם, ואם לא יהיה לנו הסכם עוד 3 ימים, אז… טוב.. אליס לא תהיה איתנו יותר…
עכשיו 4:30 בערב. עוד שעה וחצי אליס מגיעה.
אליס עדיין לא בדיוק יודעת על כל זה.
אמא לא יודעת איך לספר לה את זה.
אני בינתיים, בחדר, מרגיש כאילו שאני בעונש, שוכב על המיטה ומחכה לאליס. "מתי היא תגיע?" אני חושב לעצמי.
כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש… יש לי כאב ראש, מכל המחשבות.
לפתע אני שומע דפיקה בדלת חדרי, אשר סגורה כרגע.
"פתוח!" אני צועק.
הדלת נפתחת באיטיות. מוזר. מאחורי הדלת אין אף אחד. רק קול נשיבת הרוח.
החלון שלי סגור. כנראה שהרוח בחוץ חזקה.
"סערה" אני שומע. מי אמר את זה? לא ברור.
אני קם מהמיטה, מציץ מאחורי דלת חדרי, אין שם אף אחד.
"מי זה?" אני אומר. רחש בוקע ממעמקי הארון שלי.
"מי זה?" אני חוזר על שאלתי שנית. רק שהפעם יותר חזק.
אני רוצה לפתוח את הארון, אבל אני מפחד. מי זה יכול להיות? אני חושב לעצמי ברגעים אלו.
אני נעמד ליד דלת הארון, מציץ מבעד לחריצים, ליתר ביטחון.
ידי, בלי ששמתי לב, כבר על ידית הארון. אני מהסס. אולי זה מסוכן.
עם זה היה כשהייתי בגיל שש, הייתי חושב: " אוי לא! יש מפלצת בארון שלי!"
אבל עכשיו אני כבר לא בן שש.
בזהירות, אני פותח את הארון שלי.
"אההה!!" אני צועק.
נבהלתי.
זה היה רק תחפושת, של הצעקה, אשר התחפשתי אליה בפורים שעבר.
"גרייס?" אני שומע את אמא צועקת לי.
"מה קרה?" היא שואלת.
"כלום אמא!"
"נבהלתי מהתחפושת של הצעקה!" אני אומר לה. סוף סוף אני מספר לה את האמת.
אני מחטט בארון, ולא מוצא כלום.
פתאום אני מרגיש שמישהו חלף לידי. במהירות.
אני מסתובב, אין אף אחד.
אני מרגיש את זה עוד פעם. מה קורה פה?
"פססט" אני שומע.
"מי זה?" אני שואל.
"הי, אני כאן" אני שומע.
זה בוקע מתוך המחשב. לפתע המחשב נדלק, ואני רואה הודעה.
תוך כדי כתיבה, אני שומע: " תכנס לגוגל."
"אוקיי" אני עונה לקול המסתורי.
מי זה יכול להיות? הוא עוזר לי? או לא?
"תרשום: ' מוריס מרט' " הקול אומר לי.
"מוריס מרט?" בוקע לי מהפה, בניגוד לרצוני.
"כן. קדימה!"
אני כותב. מעולם לא כתבתי מהר כל כך.
לחצתי "אנטר", ומוצא: " מוריס מרט – ויקיפדיה "
"זה!" העכבר זז, בלי שאני מזיז אותו. הוא לוחץ על זה, ואומר לי: " תקרא."
אני מתחיל לקרוא.
" מוריס מרט היה איש צבא…."
"לא, לא פה!" הקול עוצר אותי.
"אז איפה?" אני שואל את הקול, אפילו שאני מרגיש מוזר שאני מדבר עם מחשב.
הוא מוריד את העמוד קצת יותר למטה, ומגיע לדף אשר כתוב בו: עתידו של מוריס מרט.
"הנה. הגענו לזה. עכשיו, תתחיל לקרוא."
אני מתחיל לקרוא.
"מוריס מרט, התחתן עם אשתו, ליאונה אמנון…."
"ליאונה אמנון?!" אני צועק.
"ששש! שקט! הדלת פתוחה."
"אה, לא שמתי לב." אני עונה לקול.
"טוב, תמשיך לקרוא. זה מידע שחיוני לך ברגעים אלו."
אני ממשיך לקרוא: " אשר הייתה מגדת עתידות. יום אחד, היה לה חיזיון. חיזיון שתיוולד לבתה בת, ושכאשר שבתה תגדל, היא תתחתן
עם גבר ממשפחת מרט, ותיוולד לה בת, וייוולד לה בן, גרייס מרט."
"מה?" זה לא יכול להיות. אני ערך בויקיפדיה?
"תמשיך לקרוא."
אני ממשיך: " גרייס מרט יקרא על שם סבא רבא של מוריס מרט, גרייס מארט."
"עכשיו אני מבין למה קראו לי גרייס, בערך." אני אומר.
"גרייס, תמשיך לקרוא!"
"אוקיי." אני אומר לקול, וממשיך:
"מהחיזיון הזה, היא נרדמה. נרדמה ועדיין לא קמה. אבל חזיונה התממש בשנת 2001, כאשר גרייס מרט נולד. היא חזתה שיהיה לו
עיניים בצבע ירוק בקבוק, צבע עור בהיר יחסית, וצבע שיערו – שחור."
פתאום ראיתי תמונות שלי – תמונות שלי מגיל ארבע, שש, עשר ואחת עשרה.
בגיל ארבע הייתה תמונה שאני שם דלי חול על הראש, וכל בגדי בחול.
בגיל שש, הייתה תמונה שלי שאני נרדם בנעל הבית הענקית של "סנופי".
בגיל עשר היה את התמונה שאני הולך לכיתה ד',
ובגיל אחת עשרה…. עדיין לא ראיתי אותה, מכיוון שדף האינטרנט רוענן בעצמו, ולפתע… אני רואה את זה.
זה תמונה שלי, מול המחשב צופה בויקיפדיה.
עוקבים אחרי.