I'm looking for freedom – פרק 9

נקודת מבט וונדי, אמצע היער:
"צוות שלוש, אנחנו ביער, יש הצעות כיוון?" שאלתי אל תוך מכשיר הקשר. ציפור קטנה התעופפה מעל ראשי. זה היה יכול להיות מקום יפה. אבל עכשיו אני צריכה להתרכז.
"דקסון? בוא רגע" אמרתי. עלתה בראשי מחשבה.
"כן?"
"אתה יכול להעלות אותי לראש העץ? אני רוצה להציץ על השטחים בחוץ. אני יזהה איפה אנחנו."
"בוודאי." הוא עשה לי סולם גנבים, תומך בי עד לפיסגה. הזזתי בעדינות ענף מרובה עלים, מפחדת ממה שאני יראה. למזלי, הלכנו בכיוון הנכון, בדרך. אפשר לראות כבר את צריחי הטירה. ירדתי כמה ענפים וקפצתי.
"זה בסדר, אנחנו מתקדמים טוב." המשכנו ללכת, אבל משהו הטריד אותי. איפה צוות שלוש? הוא לא ענה לנו במכשיר הקשר…
"יש לכם מושג למה צוות שלוש לא עונה?"
"לא ממש… אולי בעיות בקליטה?" הציע אנדי.
"טוב.."
זהו. זהו זה. היינו ממש בקצה היער, מביטים על הטירה.
"אז.. אז זה ה..הבית שלך?!" הם נדהמו.
"כן" עניתי.
"וואו…"
"איפה החדר שלך?" שאלה לוסיל.
"פה" אמרתי והצבעתי על אחד החלונות בקומה הרביעית.
"וואו, איך ירדת?"
"קשרתי חבל לצריח, פה, וירדתי."
הלכנו בצעדים מדודים על הדשא שבין הטירה ליער.
"למה יש פה כתמי דם?!" נבהלה פיתאום לוסיל.
"הרגתי פה כמה שומרים.." מילמלתי. שקט מידי. הם יודעים שאנחנו כאן? מתחבאים לנו? כל כך מלחיץ.. הייתי ממש במתח. שומר ראשון הופיע. הפלתי אותו עם סכין בלי למצמץ. הוא היה רחוק, מאחורינו ביער אבל הבחנתי בו ופשוט זרקתי את הסכין. אנדי לוסיל ודקסון נבהלו.
"איך את עושה את זה?!"
"לא יודעת… אני.. פשוט.. טוב אני חצי מלאך…" פלטתי. אופס.
הם עצרו בפיתאומיות על הדשא, קרוב לטירה. "מה?!"
"אני יסביר אחר כך. בואו." נכנסו למחסן, הכמעט לא שמור.
יצאנו משם מאוד מצחיקים. הם התחבאו בשקית גדולה ואטומה עם כמה חורים לאירור, ואני הובלתי אותם בעגלת משא גדולה. ידעתי שההורים שלי, יותר נכון, אבא שלי כרגע ישמור על הבריחה בסוד מחשש שידיחו אותו על חוסר שמירה וערנות. ברחתי ממש מתחת לאף שלהם. הכניסו אותי לטירה, באמירה שאני רוצה למסור חבילה לאבי המלך.
נכנסנו לאולם רחב הידיים, בו יושב אבי. הוא ציפה לי. שלום אבא. כמה בא לי להרוג אותך כבר עכשיו. אבל אני יחכה.
"ביתי! מה את עושה פה?!" הוא אמר, חצי בהפתעה חצי בכעס.
"התגעגעתי אליך ולא היה לי טוב שם…" הוא יודע שאני מעמידה פנים. אבל הוא לא יודע מה יש בשק.
בואי, תני לי לראות אותך. הוא קרב אליי, שולף בשקט את חרבו מאחוריי גבו. ובשנייה שהוא הניף את החרב במטרה להרוג אותי, את הילדה הממזרית שעלולה לגרום לנפילתו, הם פרצו מהשק. קפצו עליו. הוא היה בהלם מוחלט. הם קשרו אותו בחבל, סגרו את שער האולם. רק אנחנו היינו פה.
"אז… אבא. יצאה לך בת חכמה ומתוחכמת מידי. הבת שבסופו של דבר תפיל אותך." מתחתי חץ בקשת, את החץ ששמרתי לו. הוא ימית אותו מיד, בלי חרטות. שיחררתי. שריקת החץ פילחה את השקט הדרמתי ששרר באולם.