מתי היא תשים לב.. פרק 28

נקודת מבט הדר-
עליתי לחדר שלי עצובה יותר מתמיד. למה הוא היה חייב לעזוב?
"הדר" שמעתי את הקול של אורי קורא לי מבעד לדלת הסגורה
"רגע" אמרתי וסיימתי ללבוש את הפיג'מה הקצרה של הלו קיטי שמתן קנה לי
פתחתי את הדלת של החדר ואורי נכנס לחדר ונשכב במיטה שלי בזמן שהורדתי מהפנים את האיפור. הוא חיבק את הדובי הבינוני שענת קנתה לי לפני שנתיים עם תמונה שלי ושלה ביחד על החולצה של הדובי.
"מה איתך ועם מתן?" שאל אורי והביט עליי דרך המראה הגדולה, חייגתי חיוך ביישני ומאוהב
מה כבר יש להוסיף? רואים שהבן אדם חונך אצל אמא מלכה.
"לפי החיוך אני מבין" צחק והוסיף "ותומר? הם בקשר?" שאל
"כן, הם חברים טובים.. אני לא יכולה להפריד בינהם. וזה חשוב למתן שנסתדר" אמרתי בשקט
"צודק. ואיך בבסיס העניינים?" שאל שוב, אורי הוא גם אבא, גם חבר טוב . הכל!
"קשה, אף פעם לא חשבתי שאני אצא עם החבר של האקס שלי, ועוד האקס שלי נפרד ממני בלי סיבה.." אמרתי בעצב, למה הוא עזב אותי? אפילו לא דיברנו על זה מאז הפרידה. כל פעם שאני רואה אותו עם נטשה הלב שלי נצבט.
"דיברתם?" שאל, "בהתחלה הוא רק היה מטיח עליי דברים, אבל עכשיו שלום שלום, לא יותר" נאנחתי בשקט
"הכל יהיה בסדר , הוא יראה שהוא הפסיד אותך" אמר אורי ולא הוריד את עיניו ממני לשניה
"אני מקווה." אמרתי בשקט
"מה עם אמא? הלכת לבקר אותה?" שאל וצילם אותי בלי רשות מהאיפון שלו, נראתי זוועה, בלי איפור ועוד השיער המבולגן.
"היא עקשנית כמו פרד. רק בקבר היא רוצה שאני אבקר אותה.. אני לא מבינה במה אני טועה" נאנחתי בפעם המליון
"היא רוצה שתזכרי אותה בתור מי שהיא היתה, היא כבר לא אותה אחת.. את זוכרת באיזה סרט היא היתה.. השיער נושר, משמינים ונהיים נפוחים. אולי עדיף ככה? אבל תנסי להתקשר, לדבר" אמר והוסיף בשקט "אנחנו לא יודעים מתי זה יכול להיגמר"
הפחד.. הפחד מלפחד.. הפחד מהמוות.. הפחד מלא לדעת כמה היא סובלת.. הפחד מלא לדעת מה יקרה.. למה אנחנו צריכים את הרגש הזה 'פחד'.
"זה.. זה יכול להיגמר?" שאלתי בפחד וגמעתי את רוקי במורד הגרון
"אני לא יודע ילדה שלי.. אבל ממה שאמא שלך מספרת המצב שלה קשה, אבל היא תעבור את זה!" אמר וקם מהמיטה אל עברי וחיבק אותי חיבוק חזק והשעין את ראשי על החזה שלו ונשק לראשי מספר פעמים.

התעוררתי לבוקר קריר והתארגנתי לצבא, שמתי קליפס בשיער על מנת לאסוף אותו ונעלתי נעליים צבאיות של הצבא ביחד עם המדים הירוקים.
אורי הוריד אותי בתחנת אוטובוס ומשם נסעתי לבסיס, אני מחכה ליום חמישי.. לראות אותו! את אהובי.
ירדתי מהאוטובוס והלכתי לבסיס והנחתי את האוזניות על אוזני והתקשרתי אל מתן, שיתעורר השמן!

הוא לא ענה אז התקשרתי עוד פעם עד שיענה
"הדר כפרה מה קורה" אמר קובי, מה קובי?! איפה מתן
"קובי, איפה מתן?" שאלתי בצחוק לא מובן, קובי זה חבר של מתן
"הוא צריך ללכת ללימודים אז באתי להעיר אותו" אמר בצחקוק קל ושמעתי את מתן מהרקע קורא לקובי
"אז תגיד לו שיחזור אליי" אמרתי וסיימנו לדבר.

עמדנו בח' ותומר החוצפן חילק הוראות עד שהגיע לשם שלי
"נטשה איתי באפסנאות וגם … גם הדר" אמר ופה הבנתי שנדפקתי.
הלכתי למשרד וניסיתי להיות יעילה ומיינתי דפים.

אחרי שלוש שעות מעייפות תומר שחרר את נטשה כי היא לא הרגישה טוב ואותי הוא העביד.
"את לא אוכלת?" שאל תומר והצביע על האוכל שבחמגשית שדאג להביא לי
הנדתי את ראשי לשלילה והמשכתי למיין דפים, רק לסיים כאן! ככה אני יוכל לדבר עם מתן ועם מאור ועם אור, התגעגעתי אליהם!
"טוב טוב. תאכלי ותקחי את הכדורים שלך, אם את עדיין לוקחת" אמר ולא נתן לי להוסיף שום מילה כי מיד הוא ברח משם.

הגעתי לחדר והשעה כבר היתה מאוחרת בלילה ומה שרציתי זה להתפרק. לא ראיתי את מאור ואור כי הם בשטח..

אל:מתן
-'רציתי לדבר איתך. איך היה המבחן' שלחתי למתן
'מה זה הדיבור הייבשה הזה חחח' שלח
-'איך היה נסיך עולם שלי'
'טוב יותר! היה בסדר, איך בצבא' שלח
-'עוד 3 ימים הביתה ?' כתבתי
'מפונקת שלי. מי מפונקת שלי!' כתב
-'אני אוהבת או**' שלחתי לו
'אותי' שלח
-'קרוב.. אבל אוכל התכוונתי' כתבתי וככה התחלנו שיחה של הרבה זמן

"הדר?" שמעתי את הקול של תומר קורא לי מחוץ לחדר, לא מתאים לי
"אני ישנה" חירטטתי, אני מרגישה בודדה בחדר. נטשה נמצאת בחדר עם תומר ואדווה בחופש בבית וגם מעיין.
"אני נכנס" אמר בקול הקשוח שלו שמסתיר את כוונותיו.
"תעשה מה שבא לך, אתה עושה את זה תמיד" עקצתי אותו בדיבורי
"אני יקרא למתן שינחית אותך?" שאל בהתגרות וסגר אחריו את הדלת

-'אני חייבת לאהוב את כל החברים שלך?' שלחתי למתן והתעלמתי מההערה של תומר

"אני יקרא לחברה שלך שתרסן לך את הפה?" החזרתי וקראתי את ההודעה שמתן שלח לי

'יפה שלי. את לא חייבת לאהוב אותם, את יכולה להסתדר איתם.. זה גם טוב, את מי את לא אוהבת?' שלח
-'את חבר שלך החמור -תומר-'

"רציתי שנמשיך לדבר" אמר בשקט והלך קדימה ואחורה במקומו
"לדבר?" צחקתי בזלזול, "לא זכור לי שאי פעם דיברנו" הוספתי
"נו הדר! מה את באה לעשות עליי?" התעצבן
"אתה התחלת הכל!" הטחתי בפניו שוב, "רק טובה במיטה? זה מה שאני? טובה במיטה?"
"דברים יצאו מהקשרם" חירטט לי
"השפלת אותי מול פאקינג חברים שלך! אתה יצאת עם מישהי שעה אחרי שנפרדנו" אמרתי ונזכרתי בדבר הנורא הזה
"נפרדנו, מותר לי כמו שלך מותר" הוסיף "ומה אכפת לך בכלל, בול יצאנו" אמר
"שכבתם באותו יום?" שאלתי בשקט והסתכלתי עליו, הוא שתק ולא דיבר. הבנתי.
"אין לנו על מה לדבר, או על להמשיך לדבר" אמרתי והפנתי לו את גבי והסתכלתי על ההודעה של מתן

'בייב שלי אני אוהב אותך!' רשם
-'בייב אוהבת גם' שלחתי בחזרה והלכתי לישון כי מחר זה לא ייתאפשר לי.

התעוררתי בבוקר והרגשתי נשיקות על הפנים, חייכתי חיוך קטן ואז נזכרתי. שיט.
מתן, הוא הורג אותי. קמתי מהר ודחפתי את היצור שנישק אותי . לא ראיתי כלום. העיניים כאבו לי.
"פאק" מלמלתי והסתכלתי ממולי, "דביל!" אמרתי שוב והוא רק צחק
"אתה לא יכול לעשות את זה!" נאנחתי והתיישבתי על המיטה בחזרה והבטתי בו. במתן.
"ומה אתה עושה כאן" חייכתי חיוך קטן , "ביקור" חייך ונשק לשפתיי נשיקה רכה
"כאן?" חייכתי, הוא הנהן בראשו ונשק לראשי שוב פעם.
התיישבתי על המיטה והשענתי את ראשי על כתפו ונאנחתי. "למה אתה כאן באמת?" שאלתי שוב
בבקשה שזה לא קשור אל אמא.. אלוהים בבקשה.. אולי היא לא היתה האמא הכי טובה שאפשר לבקש.. אבל אני עוד צריכה אותה.
"לא טוב?" שאל והניח את ידו על כתפי, הנדתי את ראשי לשלילה ומשכתי אותו אליי עד שנשכבנו אחד ליד השניה על המיטה הקטנה של הבסיס.
הנחתי את ראשי על החזה שלו ועצמתי את עיניי.
"מה קרה אתמול עם תומר?" שאל בשקט, ידעתי שהוא לא כאן סתם. תומר קרא לו.
"הוא לא אוהב אותי" אמרתי בשקט והוספתי "אף פעם הוא לא אהב אותי"
"הוא אהב אותך. היית צריכה לראות את זה בדיבור שלו עוד לפני שהכרתי אותך" אמר וליטך עם ידיו את גבי בנעימות לא מוסברת, מביא לי שקט ורוגע
"את עייפה?" שאל בשקט והנהנתי בראשי מיד לאחר מכן, "אז תישני, אני כאן עד שהשעת ביקור שלי תיגמר" אמר בשקט, נהמתי בעצבנות ואמרתי "אתה לא הולך, אתה איתי כאן"
"הלוואי. יש לי לימודים ועבודה. באתי לכאן בגלל ששמעתי שאת עצובה" אמר ונשק לראשי נשיקה קטנה, אבל זה לא יעזור לי.. "איך נכנסת? אסור" , "קשרים" אמר בחיוך קטן.
פקחתי את עיניי , לא הצלחתי להירדם.. אני רוצה לחזור הביתה, אני רוצה לצאת מהצבא..
"מתן" אמרתי בשקט והרמתי את ראשי מהחזה שלו בשביל להביט עליו וראיתי אותו מחייך חיוך קטן, "אני רוצה לחזור הביתה" אמרתי בשקט
"אבל זה לא אפשרי.. את בצבא" אמר וליטף את אחורי ראשי
"אבל לא טוב לי כאן" אמרתי בשקט ושמרתי בפנים את הכאב ונשמתי נשימות קצרות ונשכתי את שפתי התחתונה. "אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר" אמר בשקט ונשק לשפתיי.
השענתי את ראשי בחזרה על החזה שלו והבטתי על הדלת ושמעתי את הצחוק היפה של נטשה מתקרב אל החדר.
"לא! בבקשה!" צחקה ואז הדלת נפתחה וראו את תומר מרים אותה כמו כלה כשהוא לוחש לה כל מיני דברים באוזן והיא צוחקת.
זאת היתה אמורה להיות אני.. אבל מה אכפת לי.. אני אוהבת את מתן, מתן הוא שלי.
"מתן! אני רואה הסתדרת" אמר בשמחה תומר ולא הסתכל עליי אפילו פעם אחת.
"כן, אני עוד מעט אזוז ללימודים ואתה תשמור לי עליה! חסר לך ולא!" אמר בתוקפנות חמודה מתן
"הכל בשבילך" אמר למתן ואז דפק לי מבט וחזר אל נטשה
"נו שילך מכאן" אמרתי למתן בשקט והוא צחק כתגובה.
"אז.." אמרה נטשה בשביל להפיג את המתח
"אני חוזרת איתך. אני לא נשארת כאן" אמרתי בשקט והתהפכתי בכך ששכבתי על בטני ואת פניי קברתי עמוק בשקע שבין הכתף לצוואר של מתן
"את לא.. את כאן ועוד יומיים את באה, זה יעבור כמו טיל"
"אבל אני לא רוצה להישאר כאן" אמרתי והתחלתי לבכות בשקט ודמעות חמימות נזלו על גופו של מתן, הוא לא יכול לעמוד מול הדמעות שלי.. אבל הוא מידי פעם מחפף
"לא הדר… לא" נאנח מתן וחיבק אותי חיבוק חלק ועייף. אני את שלי עשיתי!
"את עכשיו סתם עושה סרט" אמר לי בלחישה והרגשתי את שפתיו מלטפות את ראשי
"לא אני לא" צחקתי בשקט אבל המשכתי לבכות ודמעות עדיין זלגו מתוך עיניי

"טוב אנחנו נלך" אמרה נטשה והיא ותומר יצאו מהחדר. קמתי מהמיטה והתנתקתי ממתן והלכתי למקלחת להתארגן, לצחצח שיניים ולסדר את השיער כי כבר צריך ללכת למסדר..
שטפתי את שיניי ועשיתי קוקו בשיערי ולבשתי עליי את המדים והבטתי במראה. בהשתקפותי..
גל של טראומה? דחף לבכות. דחף של מועקה ובעיה לנשום . התנשמתי בכבדות והתחלתי לעלות לראשי מלא שאלות לא מוסברות. אם אמא תמות? אם אני אמות? אני נאנסתי! איך אני אוהבת אתמתן? אני לא אוהבת גברים! לא רוצה להתאהב! אני מתה! אני עומדת למות! אמא שלי יומדת למות! תומר בגד בי! אני לא נושמת.
יבבה נפלטה מפי ונפלתי ארצה. אבל לא בכיתי! לא הצלחתי! אני מפחדת לבכות
"הדר?" שמעתי את הקול של מתן אבל לא הצלחתי לענות. רק למלמל יבובים חלשים.
"הדר אני נכנס" קרא לי, אבל לא הסכמתי וקברתי את ראשי עמוק ברגליי
"תלך מכאן" בכיתי בשקט , אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לבכות. אני לא אצא מזה.
"זה בסדר" מלמל בשקט והרגשתי את עצמי נעצרת כי לפני דקה הרגשתי את עצמי נופלת אל תוך תהום לא מוסברת.
"אני לא בסדר" מלמלתי בבכי והרגשתי את ידיו של מתן מלטפות את גבי ומרגיעות אותי. זה עזר.
"אני לא רוצה לחיות.." בכיתי בשקט. "למה?" שאל בשקט
"כי לא מגיע לי לחיות" אמרתי בשקט ובבכי עמוק. אתם יודעים שאני לא מעזה לבכות ליד אמא שלי? לא סיפרתי לה על המחשבות האובדניות שלי, לא סיפרתי לה על זה שאני עצובה. כועסת. מבולבלת.
"מגיע לך. לכל אחד מגיע לחיות, אלוהים מביא אותנו לחיים,זאת מתנה" אמר ונשק לראשי.
"אני לא יכולה להספיק מתן" בכיתי והתנשפתי כמו כלב שרץ ריצת מרתון
"אני יודע.. תנשמי ביחד איתי. אחת.. שתיים.. שלוש" אמר
"כואב לי בלב." התחננתי. "תבלעי את זה" אמר ושם לי בפה כדור קטן חצוי.
בלעתי ולגמתי מעט מהבקבוק מים שהיה לידי ונשמתי. מתן החזיק אותי חזק ולא עזב. רק החזיק.
"אני מרגישה.." מלמלתי במוזרות, "מוזר.. אני יודע, זה יעבור" אמר בשקט והרגשתי את עצמי מורמת ותוך שניות ספורות היתי במיטה מכוסה.
הרגשתי …רגועה?..
הסתכלתי על מתן שלקח את האיפון שלו ודיבר עם מישהו בזמן שהכניס את הדברים שלי לתיק .

"בואי נזוז" אמר בשקט והחזיק את התיק שלי על גבו ועזר לי לקום.
"לאן הולכים?" שאלתי בשקט והמשכנו ללכת עד לרכב שלו, "לבית" אמר בחיוך קטן ומנחם והורה לי להיכנס לרכב.

"אני לגמרי מתחרפנת.." אמרתי בשקט והבטתי על מתן ולא שחררתי את ידי שאחזה בכף ידו שהונחה על מוט ההילוכים בחוזקה.
"אני יודע.. אנחנו נעבור את זה" אמר. ה'אנחנו' הזה שהוא אמר עשה לי טוב על הלב.
"אני צריכה פסיכולוג?" שאלתי בשקט, תמיד שרית אמרה לי שזה טוב ללכת לפסיכולוג וכל אדם נורמטיבי הולך לשם. אבל אני לא נורמטיבית… אני פסיכית.. אני צריכה פסיכיאטר.
"את לא צריכה.. את יכולה, זה יקל עלייך" אמר בחיוך קטן
"יקל עליי?" שאלתי בשקט לא מובן, "כן. גם אני היתי אצל פסיכולוג אם זה עוזר לך" חייך
"באמת? אבל אתה.. אתה כל כך.. כל כך חזק" אמרתי בשקט
"אני חזק?" חייך והוסיף "זה לא משנה אם אני חזק או לא, אני היתי שם.. זה עזר לי"
"ו.. ולמה הלכת לשם? אתה יכול לספר לי?" שאלתי בשקט
"אני שלחתי חיילים לקרב והם.." אמר והשתתק פתאום, "הם לא חזרו?" שאלתי בעצב לא מוסבר והרגשתי את הכאב. הוא הנהן בראשו ושפשף עם ידו השניה שהחזיקה את ההגה, בראשו.
"אתה יכול לשים אותי אצל אורי?" שאלתי בשקט, זה המקום היחידי שאני מרגישה בו- אני.
"בטוחה?" שאל והביט על השעון שבחזית מכוניתו, הנהנתי בראשי ולא האמנתי שהשעה רק 10 בבוקר. ואני בבית.
"אתה יכול לבוא איתי לשם? להישאר איתי?" שאלתי בחשש, הוא הנהן בראשו והחנה מול הבית של אורי. נכנסנו לבית ורק עדן היתה שם, אני נראתי זוועה, אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי. דיברתי קצת עם עדן והיא הלכה לבית ספר. בינתיים אני ומתן התיישבנו בספת העור השחורה.
התיישבתי על רגליו של מתן והתכסתי בשמיכה בצבע בז' שמונחת תמיד על הספה.
התמקמתי בנוחות חיממתי את כפות רגליי בכפות רגליו של מתן שהונחו על הספה מתחת לרגליים שלי.

"היא תהיה בסדר, היא צריכה תמיכה" שמעתי את הקול של מתן אומר, פקחתי את עיניי באיטיות והבנתי שנרדמתי.
"איך כל זה קרה לה.. למה היא לא מספרת" שמעתי את אורי נאנח בשקט בעוד ששרית מחבקת אותו מהצד. הם לא שמו לב ששמעתי. אבל מה שהבנתי זה שמתן לא סיפר על האונס. אני שמחה שהוא לא סיפר.
איך מספרים?.
"הדרי.. קומי יפה שלי" שמעתי את מתן מעיר אותי בעוד שידיו משחקות בשיערי ומעבירות בי צמרמורת.
"תמשיך" צחקתי כשהפסיק לשחק בשיערי. "רק זה מעיר אותך עצלנית" צחק
"כן, אבל תגרד טיפה ימינה" אמרתי בהתפנקות. שמעתי את צחוקם של אורי ושרית כתגובה והרגשתי את ידיו של מתן מתחפרות בתוך קרקפתי.
"אתם רעבים?" שאלה שרית ועזבה את אורי והלכה למטבח לבשל, כמו תמיד.
"לא, אבל מתן כן" אמרתי והרגשתי את ידיו של מתן מפסיקות לגרד בראשי. אני מרגישה מטונפת
"טוב הוא לא רעב" אמרתי ושמעתי את מתן צוחק צחוק חלוש וידיו ממשיכות לגרד בראשי.
"נדבקת בכינים בצבא?" שאל אורי ואני רק צחקתי. "לא" חייכתי
"טוב, הדר אני רוצה שנדבר עוד מעט" אמר אורי וענה לטלפון שלו. הסתכלתי על האיפון שלי וראיתי שהשעה כבר 1 בצהריים. מוזר..
"את תספרי לו?" שאל מתן, "לא.." אמרתי במהירות
"זה יעזור לך" אמר והקים אותי מעליו בעדינות. הסתכלתי עליו עולה לקומה השניה ונעלם משדה ראייתי.