לא כל הנוצץ זהב – פרק 116

הסתובבנו ברחבי ווגאס ותהיתי מה קרה למהירות שבה רצה מארק להגיע לגן ההספרידות. זה כאילו ברגע שנכנסנו לעיר ההימורים כל המהירות דעכה ושאפה לאפס.
"תראו שם," מארק אמר פתאום.
"זוהר…" מלמלתי.
מולנו ניצב מלון ענק ומרוב נורות ושלט הניאון הגדול הוא ממש זהר.
"זה עוד ישרוף לכם את העיניים," אריק מלמל ואני ומארק הסטנו מבטים מהמלון.
"מלון וקזינו לוטוס," מארק קרא.
"קזינו!" אמרתי.
"לא," אריק ענה.
"מה לא?" מארק שאל, מבואס.
"בואו נתרחק מהמקום הזה, בסדר?" אריק השיב. "אני מרגיש צרות,"
העפתי שוב מבט במלון הנוצץ.
"צרות…" מלמלתי.
"תמיד במקומות הכי מגניבים," מארק אמר.
"תמיד," הסכמתי.
המשכנו הלאה וחיפשנו מקום אחר שבו נוכל לאכול משהו ואולי גם לתדלק. לצערי שילוב בין תדלוק ואוכל בדרך כלל מוביל לתחנת דלק עלובה עם מסעדה צמודה. וזה פחות או יותר מה שמצאנו.
"אין לנו הרבה כסף," הודעתי.
"טוב…" מארק אמר. "אנחנו חייבים לנסות,"
הבטן שלי קרקרה, פחות או יותר כמו של אריק ומארק.
בשמיים, השמש כבר החלה לרדת, והשמיים החלו לקבל גוון ורוד-זהוב יפה.
נכנסנו למסעדה הקטנה והעלובה והתיישבנו ליד אחד השולחנות שמשקיפים החוצה, דרך החלון המאובק. בעזרת השרוול שלי ניקיתי את החלון ועיוויתי פנים.
"אנחנו נגיע בקרוב לגן ההספרידות," אריק מלמל. "אנחנו כבר די קרובים, לא?"
כל מה שמארק מלמל היה: "אוט," לפני שחזר לבהות החוצה מהחלון כמוני.
אריק נאנח.
"קדימה, חבר'ה, אנחנו יכולים לעשות את זה, אל תתייאשו,"
"אני לא מיואש," מארק מלמל. "אני פשט רוצה לגמור עם זה כבר,"
"מה? בחייך, מארק," אריק אמר. "אני חושב שזה דווקא כיף, תחשוב על זה ש-"
"אפשר לעזור?" נערה משועממת עם פירסינג הביטה בנו במבט משועמם. היא נראתה לא יותר מבת שבע עשרה, אבל היה קשה לדעת. השיער שלה היה צבוע בצבע אדום לוהט שהבהיר שהוא צבוע וזה לא הצבע הטבעי שלה, אבל הוא הסיח את דעתי לגמרי.
"א-אנחנו רוצים לאכול," הצלחתי לומר.
הנערה הביטה בי והרימה גבה שחצנית.
"את חושבת?" היא שאלה. "זאת מסעדה, ילדה, ברור שאוכלים פה,"
"מה שהיא התכוונה לומר הוא שנשמח לקבל תפריט כדי שנוכל להזמין," מארק אמר בנימוס שהפתיע אותי.
הנערה חייכה אליו חיוך דורסני.
"אתה לא כמוהם, נכון?" היא שאלה.
שלושתנו הבטנו בה בהפתעה.
"אויש, אפשר לזהות אתכם, אתם מסריחים מריח של מפלצות, וחוץ מזה, אני יכולה לראות את החרבות שלכם," הנערה התיישבה ליד מארק, למורת רוחו, והביטה בשלושתנו.
"מי את?" שאלתי בזהירות.
"אלכס פרקר, אני בת ארס," היא משכה בכתפיה. "המפלצות כבר לא מגיעות לאיזור הזה, הן מכירות אותי טוב מדי,"
"אוקיי, אז אני אריק, וזה מארק, וזאת לילי," אריק אמר בזהירות. "אנחנו במסע חיפושים בדרך לגן ההספרידות,"
"מעניין, שמעתי את השמועה: זאוס גוסס. זה נכון?"
"כן, אנחנו הולכים לגן ההספרידות כדי להביא לזאוס תפוח זהב שיציל אותו,"
"זה נשמע כמו מה שלוק עשה לפני שנים," אלכס אמרה.
"לוק?" מארק שאל.
"כן, הוא היה בן הרמס," היא הסבירה. "הוא נשלח להביא תפוח לאלים, אבל בזמנו זה היה מטופש, כי לא באמת היו זקוקים לתפוח. הוא קיבל מזכרת מהדרקון ששומר על העץ, ה-"
"הצלקת שלו," מארק אמר.
"איך אתה יודע, ילד?" היא שאלה ובחנה את מארק.
"אני פשוט יודע," מארק ענה בזהירות. "בכל מקרה, את חושבת שתוכלי להביא לנו משהו לאכול? הבטן שלי נדבקת לגב,"
"כן, ברור, חכו שנייה," אלכס קמה ונעלמה במטבח.
"החלומות?" שאל אריק.
"החלומות. מסתבר שכל מה שחלמתי כנראה נכון," מארק הנהן והביט בנערה שחזרה עם מגש של צ'יזבורגרים, צ'יפס וסלט.
מארק חטף את הסלט.
"מה?" הוא שאל כשכולנו הבטנו בו. "זה הדבר היחיד שאני אוכל, בסדר?"
"אתה יודע, מארק, זה שאתה אוכל לחיות את האוכל, זה לא אומר שאתה הורג אותן גם כן?" שאלתי.
"חה-חה, ג'ונסון," הוא אמר.
"רק אמרתי," משכתי בכתף והבטתי באלכס.
"אז כמה זמן את כבר כאן?" אריק שאל. "כלומר, למה לא חזרת למחנה?"
"למען האמת, המחנה משעמם אותי, אני כבר מוכנה לחיים בחוץ," היא אמרה והעיפה מבט לעבר האנשים שהתיישבו במסעדה וחיכו למלצרית. "זקוקים לי. בהצלחה,"
היא הניחה פתקית על חשבון ששולם כבר, קרצה אלינו והלכה לקחת הזמנה מהאנשים.
"לא ידעתי שיש בני ארס נחמדים," מלמלתי.
"גם אני לא," מארק אמר והביט בסלט הגמור שלו.
"וואו, חיסלת את זה די מהר," הערתי.
"הייתי רעב," מארק התגונן.
"מה שתגיד," אמרתי והבטתי בחוצה מהחלון.
"או או…" מלמלתי פתאום.
"מה?" מארק שאל והביט גם הוא.
"צרות?" אריק שאל.
"צרות." הסכמתי.