בת לוויה-3

אני בוהה בו. עינו עצומות ראשו שעון אל קיר הרכבת, ידיו מונחות אל נדן חרבו, מוכנות לשלוף אותה באת הצורך.
אין לי מושג איך נתנו לו להעלות את הדבר הזה לרכבת, אבל לא נראה שאף אחד שם לב. העוברים ושבים לא נתנו בו מבט יחיד, אני חייבת להודות שאם הכנפיים מקופלות מתחת למעילו, ובגדים רגילים הוא לא משך הרבה תשומת לב. יש משהו במראהו שפשוט נתן לך את התחושה שלהסתכל אליו יהיה בזבוז זמן. למרות יופיו הבלתי רגיל, אולי רק אני רואה את זה? את היופי שבמסתורין?
מחשבתי חוזרות לשמו. איך אני אמורה לתת לו שם שאני לא מצליחה להמציא שם לחיות מחמד?
ואז שורה מספר ישן עולה בראשי.
"קָרוֹ חייך בשעשוע. הסתיר את העצב שחלחל בו. שנשאל אל עברו פשוט קם ויצא מהחדר, ללא מילה."
"קרו." אני אמרת לעצמי בשקט, "זה הוא שמך." ונשענת לאחור במושב, עיני עצומות.
"את רעבה?" קולו קורא לי "מה? חשבתי שאתה ישן?" אני אומרת. מבולבלת, "אני לא ישן הרבה, רק נח."
הנהון. "למה שאלת אם אני רעבה?" הוא מצביע בידו לעבר דלת הקרון בלי להסתכל אפילו, ורגע לאחר מכן היא נפתחת, ועגלה עמוסה במשקאות וחטיפים נכנסת פנימה. אני מכווצת את גבותי. "איך ידעת שהיא תבוא?" הוא מחייך. ככה העיניים שלו נראות לפחות, אני לא ממש יכולה לראות את הפה.
"הרחתי אותם, את החטיפים הקטנים האלה" הוא אומר ומוסיף תנועה בידו להמחשה. לרגע אני חושבת שהוא מתלוצץ, הרי איך יכל להרגיש בריח חלש שכזה דרך שתי דלתות מתכת. "כן החושים שלי קצת יותר מפותחים משל בני האדם" קצת? אני חושבת. "חשבת כבר אל שם?" הוא שואל תוך כדי חיטוט בתרמילו. "כן" אני עונה בגאווה. הוא מרים את ראשו ומסתכל אליי, מצפה לתשובה. "קרו" הוא מהנהן בראשו בתנועה מסופקת. "אכן. אני מבין למה בחרת בו." אני מרימה גבות. לא יתכן שהוא קרא את אותו הספר נכון? "למה?" אני שועלת בחשש מסוים "פירושו של השם קרו הינו זאב. לא ידעת את זה?" חיוך עולה אל פני. מלווה בגיחוך קל
מצחיק איך שהוא מדבר בשפה גבוהה ועובר לסלנג באמצע המשפט. פתאום הסקרנות מנקרת בי.
"בן כמה אתה?" אני שואלת, הבנתי כבר שיש הרבה דברים בו שלא אנושיים.
"אלף תשע-מאות שמונים ושש" עיני נפערות לגודל של צלחת "הפסקתי להזדקן בגיל עשרים ואחת" הוא מוסיף.
"אתה בן אלפיים?!" אני שועלת בתדהמה,
"היי בעוד ארבע-עשרה שנים אני אהיה בן אלפיים. אל תוסיפי לי גיל טוב"