כל יום מחדש..

הלב שלי פועם, הולם, דופק בחזי. אני לא מסוגלת לשבת בשקט אפילו חמש דקות. רגליי מתופפות בעצבנות על הרצפה בעודי כוססת את ציפורניי, ומיד אחר כך פוקקת את אצבעותיי בלחץ. גרוני יבש, ועיניי מעקצצות מהתרגשות.

אני יושבת באי שקט, סופרת את הדקות. כל ספרה שמתחלפת בשעון שעל צג הנייד שלי מאיצה את ליבי. אני כבר לא שומעת את המורה, רק רצף מילמולים חסרי משמעות שנכנסות לאוזני האחת ויוצאות דרך השניה.

כפות ידי מזיעות ואני מנגבת אותם במהירות במכנסיי, משלבת אותן לבסוף על השולחן, מחכה בכוח.

אני כבר לא יכולה לחכות. בדמיוני אני מאיצה את הצלצול המטרטר, ממש שומעת אותו רועש באוזני. כל כך מצפה לו, עד שכשהוא מופיע אני לא מבחינה בו.

כשאני שמה לב לילדים שקמים ומתהלכים בכיתה מסביבי אני קופצת ממקומי, גוררת את חברתי מאחורי מבלי לומר כלום ויוצאת מהשכבה בעוד רגליי לוקחות אותי בעצמן אל כיתתו.

כל הדרך אני מחכה לראות אותו, את דמותו הגבוהה והחסונה, מחוייכת וצוחקת כתמיד, בעודו צועד מולי, ממשיך ישר ולא מעיף בי מבט. כשאני מתקרבת לכיתתו ליבי רועם בחזי, כמעט קורע את עורי ובשרי, שובר את בית החזה שלי ויוצא אל אוויר העולם, חשוף ופגיע.

בכל פעם שדמות דומה חולפת לידי, ריח מוכר נישא אל אפי או שיער כהה שמבצבץ ממעל לראשים שסביבי ליבי עומד דום לשבריר שניה, ושוב חוזר לדפוק בכל חוזקו, במהירות מסחררת ולא הגיונית.

לא. זה לא הוא, טעות.

אני לא מתייאשת, ממשיכה בחיפושי אחריו. סורקת כל סנטימטר בבית הספר, בוחנת, בודקת, מצפה.

כשאני מתחילה לאבד תקווה, אני רואה אותו לבסוף, שעון על דלפק הקיוסק בחצר, מחייך למוכר ובוחר כריך מתוך סלסילת הכריכים שמולו. אני נעמדת במקומי, מתעקשת לעצור מללכת, מסרבת לטענותיה של חברתי שמנסה לשדל אותי להמשיך לזוז. אני פשוט בוהה בו, מסתכלת עליו וחורטת בזכרוני כל פרט קטן בו – גופו השעון כנגד הדלפק, תווי פניו הגבריות והבהירות המכוסות זיפים כהים, רגלו המתופפת בקצב על רצפת העץ. כאשר הוא מסתובב לחזור לכיתתו, הוא חולף על פני, בדיוק כשהוא מכניס את ארנקו לתיקו. הוא מחייך לעברי חיוך קטן – סביר להניח רק כי קלט שבהיתי בו עד עכשיו – וממשיך בדרכו, משאיר אותי שם, מאושרת עד השמיים בגלל חיוך קטנטן שחיכיתי לו כל היום.

כל יום מחדש..