לא כל הנוצץ זהב – פרק 115

במהלך הלילה נזכרתי בכל מיני זיכרונות שכבר התחלתי לשכוח…
בהתחלה זה היה הקול של אותה אחת שפגשתי פעמיים במחנה בלילה כך שלא ידעתי מי זו, ולא זיהיתי אותה לאחר מכן.
זה היה הריח של שדות התותים בימים והלילות עם רחשי המפלצות.
שיינה שהתלהבה ממני.
אלים, מעניין אם שיינה תרצה אותי יותר עכשיו כשאני בן שמונה עשרה.
התעוררתי בבוקר כאשר אני מריץ בזיכרון שלי זיכרונות מאוט ומהשיחות של שנינו, וגעגועים הציפו את כולי.
"אנחנו ממשיכים," אמרתי.
"מה?" שאל אריק בקול מנומנם.
"תישן ברכב," אמרתי. "אני הנהג כאן ולי יש מספיק כוח לזה. מצידי תנקרו כל הדרך, אנחנו מגיעים לגן ההספרידות עוד השבוע!"
"אבל…"
"בלי אבל, אנחנו יוצאים," אמרתי בטון תקיף.
"מי אתה בכלל שתיתן לנו פקודות?" שאלה לילי.
"אני בן שמונה עשרה, אני המבוגר האחראי כאן," אמרתי.
"עדיין יש לך נפש של בן חמש עשרה," מחתה לילי.
"אני לא חושב ככה," אמרתי. "אם להיות כן איתכם, אני חושב שאפולו הפך אותי באמת לבן שמונה עשרה. כלומר, גם בנפש."
"בנפש?" שאלה לילי.
"כן," אמרתי. "זה כאילו שאני עכשיו מבוגר הרבה יותר."
"מה שתגיד," מלמלה לילי.
"בכל מקרה, תעלו על הרכב ונצא לדרך."
"אתה בכלל יודע לאן לנסוע?" שאל אריק, עדיין בקול מנומנם.
"אני אמצא את הדרך," אמרתי.
"אתה תשאל אנשים בדרך."
"אני גבר, לילי, אני לא שואל אנשים בדרך," אמרתי.
"פפפט, אלים, אפשר לחשוב," מלמלה לילי.
"תעלו כבר!" אמרתי.
הם שניהם נכנסו אל תוך הרכב ואני נכנסתי דרך הדלת הקדמית אל מול ההגה.
"יוצאים," אמרתי. "אתם בטוחים שלא שכחתם כלום?"
"כן, כן, אלים, זה נשמע כאילו שאתה אבא שלנו או משהו," אמר אריק.
"לשניכם יש אבא שהוא אל. אני היחיד שיודע מה זה לגדול עם אבא ותאמינו לי – זה לא תענוג גדול," אמרתי.
"אז זה בדיוק מה שאתה עושה לנו."
"סלחי לי, אבל אני עדיין לא כיביתי עליך סיגריה, אז עכשיו תהיי בשקט ותני לי לנהוג," אמרתי ללילי.
המשכתי לנהוג בכביש בזמן שגם לילי וגם אריק נרדמו ואני הייתי שקוע במחשבות שלי.
ההיפראקטיביות שלי שיגעה אותי, אז כל הזמן ניסיתי ליצור דברים מעניינים בדרך כמו לנסות לנווט בעזרת השלטים.
ידעתי שהיעד הוא קליפורניה, אבל הגענו רק לנבדה. המשכנו הלאה והלאה עד שלבסוף שלטים צבעוניים תפסו את תשומת הלב עם הפרעות הקשב שלי.
"איך הגענו עד ללאס ווגאס?" שאלה לילי בקול מנומנם כאשר פקחה את עינייה.
"אנחנו בלאס ווגאס?" שאלתי, מופתע.
"מסתבר," אמר אריק.
"מגניב," מלמלה לילי.
"זה לא משנה, העיקר שאנחנו מתקרבים לגן ההספרידות," אמרתי.
"לאס ווגאס היא לא עיר הימורים?" שאל אריק.
"כן," אמרתי. "רוצה להמר?"
"אני לא מהמר," מלמל אריק.
"למה לא? הכי כייף!"
"אתה יודע שזה לא שווה את זה. אתה תמיד מפסיד."
"אולי, אבל זה כייף לפעמים," אמרתי. "אני אוהב פוקר."
"עם מי בדיוק שיחקת פוקר?" שאלה לילי.
"אה כן?" שאלתי, מביט בה במבט מתגרה. "בטח את אלופת הפוקר, הא, מוצצת תה?"
"אני ואתה נשחק זה נגד זה מתישהו," היא אמרה.
"נראה אותך, מוצצת תה," אמרתי לה.
"נראה אותך… סלובקי?" היא שאלה. "אני צריכה למצוא משהו על סלובקיה…"
"לא תמצאי כלום, זה חור," אמרתי.
"לא זה לא!" מחה אריק.
"אחי, זה חור," אמרתי לו.
"מה שתגיד," אמר אריק בטון קצת נעלב.
"אז קדימה," אמרתי. "ולא משנה מה, מה שקורה בווגאס… נשאר בווגאס!"