מכתב

אם זה קורה- זה רק בגללכם.
כבר שברתם אותי. כמה כבר אפשר? הבידוד הזה הופך אותי למטורפת. אתם רוצים שיהיה לי עתיד טוב? מאוחר מדי. כבר דפקתם לי את החיים יותר ממה שאתם חושבים.
הלוואי שאוכל לומר שזה רחמים עצמיים או שאני מגזימה. אבל אף אחד לא מכיר אתכם חוץ ממני. אף אחד לא שומע מכם את הסירוב התמידי, הדיכאון והמשפט הידוע "בלי כסף אין אושר".
אז הצלחתם.
קיבלתם מה שרציתם. בלי כסף אין אושר.
ולא מעניין אותי יותר. פשוט לא אכפת. מי שמכיר אותי יכול לראות עכשיו בדיוק מה אני מרגישה. תקראו לזה מה שבא לכם, אבל כבר אי אפשר לחיות אתכם.
אני לא אחת שאקח סכין באמצע הלילה ואשסף לכולם את הגרון. אני לא אחת שתברח מהבית ותסנן את השיחות מכם.
לדעתי, זכיתם.
זכיתם בילדה פחדנית ופראיירית שתוכלו להתעלל בה כאוות נפשכם.
בילדה קטנה לקחת לה את הסוכרייה.
"הבכי שלך כבר לא עובד עלינו"… חבל מאוד. כי אם אתם מסתכלים על הרגשות שלי כניסיון לתמרן אתכם- אל תתפלאו שזה מה שקרה.

ואני מאוד מקווה שזה יקרה. וכשזה יקרה אני ארצה לראות אתכם בוכים. ולומר מלמעלה:"הבכי שלכם כבר לא עובד עליי"…

הלוואי שאני אהיה טיפשה לדקה אחת, כדי שזה באמת יקרה. כדי שתוכלו לראות שכל החרא בעולם שלכם נובע מכם.

מצידי שאף אחד לא יקרא את זה. הרבה יותר טוב. זה יוכיח לי שאתם תישארו באישיות החרא שלכם ותמשיכו לחרבן את העולם…
אני רק מרחמת על אחותי. זה הכל. שתצטרך לסבול אתכם עוד עשר שנים עד שתשחרר לגמרי מהעול הזה.

אני רוצה שתסתכלו אחורה וכל כך תרצו לשנות את העבר. אבל דבר כזה לא יקרה אלא אם כן מה שעלול לקרות יקרה.
איבדתי כל רעב.