סיפור אהבה צבאי-פרק 39

"רגע תני לי להבין, לדניאל יש בת?! פאק מה?!" מלמל תום,
"נו כן אמרתי לך.. אבל בקיצור ואז ליאם, מה שקרה איתו.. אני פשוט-" לא יכולתי להיזכר באותו לילה, בכאב שהרגשתי, בגוף חסר החיים של ליאם ששכב שם.
אבל הדמעות לא עלו. שום דבר.
לגמתי מהמים שהיו לידי והמשכתי לספר לתום מה קרה.

***

"ג'וק, יש משהו שאת לא מספרת" הוא צחק,
נכון. יש משהו שאני לא מספרת. אבל זה משהו שאני רוצה לשמור לעצמי ולא לדון עליו עם אחרים.
"מ- מה?" שאלתי בהיסוס
"לא יודע מה, כי לא סיפרת, אבל יש משהו"
נאנחתי,
"איפה אמא?" שיניתי נושא
"הלכה להביא קפה, אל תשני נושא-"
"אני לא משנה נושא!!" צעקתי,
"באמת?" שאל בזלזול
"כל עוד את מתחמקת אני מקבל יותר רמזים מה זה"
שתיקה.
"אוקיי." אמר בקלילות,
"את יודעת המלחמה עכשיו נורא קשה ומתים יותר חיילים מאשר במלחמת יום הכיפורים, אני לא אתפלא אם גם דניאל מת ופשוט לא אמרו לך" הצורה שבה אמר את זה, כאילו ניסה לעצבן אותי..
"גם פצועים, שמעתי בחדשות שהרבה מפקדי פלוגות נפצעו קשה"
"אל תגיד את זה" לחשתי
"אוי אבל מה זה משנה לך נכון?" שאל בלגלוג
"דיי!!" צעקתי וקמתי בחבטה מהכיסא.
כל שריר ושריר בגוף שלי התכווץ, איך הוא מעז?
"ואני עוד באתי עד לכאן כדי לראות שאתה בסדר, י'חתיכת דביל"
לקחתי את התיק ויצאתי מהחדר בריצה.
המילים יצאו מהפה שלי כמו בזרם ולא בדיוק ידעתי מה אני אומרת.. אבל דבר אחד היה לי בטוח, דניאל לא מת. הוא חי וכשתהיה הפסקת אש אני אלך לראות אותו.. 'הוא חי' אמרתי לעצמי