Number Nine – הקדמה
הוא היה מספר תשע.
גבוה, יהיר, חזק מדי ונראה כמו מלאך – אבל הוא היה מספר תשע.
האחרון למות, החלש ביותר – אם אפשר להגיד כך. הוא היה לא מיוחד, לא שום דבר, למען האמת. רק מספר תשע.
הוא שינה את השם יותר פעמים מאשר המספר שהוא היה יכול לזכור, המראה שלו השתנה כל חודש – במקרה הטוב, והספאן שלו האמין שהוא חלש וחסר יכולת.
הוא רצה רק להפגין את הכוח שלו.
מספר תשע.
ראן האשימה רץ במעלה ההר. הר פוג'י התנשא מעליו במלוא גובהו העצום. ראן יכול היה להגיד במדויק מה הגובה – 3,776 מטרים מעל פני הים. והוא ידע כבר עכשיו תוך כמה זמן הוא יגיע לפסגת ההר – שש דקות, פחות או יותר. תלוי כמה הוא יתאמץ.
ראן עצם את עיניו ולפסע לשביל המוכר שהוא פילס לעצמו בשלושת חודשי האימונים האחרונים. הוא והספאן שלו – שכרגע החזיק בשם קאטאקו האשימה, או בפיו של ראן – קאטאקו סנפאי. הוא ראה את העיניים הלא מלוכסנות בכלל של הספאן שלו מבעד לכל השיחים, ירוקות על רקע ירוק. הוא חייך לרגע, הוא ידע שהוא יעשה את זה מעולה הפעם.
הוא לא טרח להתכונן כלל למאמץ הפיזי של העלייה המהירה במעלה ההר, הוא פשוט התחיל לרוץ במהירות עצומה. הוא ראה את עיני הספאן במשך שניות בודדות, ואז הספאן נעלם מהעין. ראן המשיך לרוץ, מרגיש את השרירים ברגליים שלו נמתחים שוב ושוב. הוא חייך חיוך ממזרי ויפה, מהסוג שיועד בדרך כלל לבני השטן.
הוא הגיע לפסגת ההר בשש דקות ושלוש שניות בדיוק, לפי השעון הפנימי שלו. הוא הוציא מהכיס של מכנסי האימונים הקלים שלו טלפון ישן ולא מאובזר מדי, מסתכל על השעה המדויקת. כן, הוא צדק. שלוש שניות בדיוק. הוא הרים את עיניו לשמיים הכחולים והמעוננים מעט, ואז השתרר חושך.
הכאב שהרגיש ראן באותו הרגע לא היה טבעי, ממש לא.
היד שלו נעה באינסטינקט לכיוון ממנו הגיע הכאב – הקרסול שלו. עיניו נפערו כאשר הוא הבין, אבל הכאב היה רב מדי. אפילו בשביל לצעוק לעזרה, או לקאטאקו סנפאי.
על קרסולו הופיעה צלקת.
מספר אחת כבר מת.
תגובות (4)
קראתי את בני לוריאן^^
זה די דומה…
די מאוד דומה..
די מאוד ממש דומה!
זה מבוסס על בני לוריאן XDDD
מן הסתם זה יהיה דומה.
זה *פאנפיק*
הר פוג'ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
יפה…
יצא כבר עלייתו של תשע (קראתי את זה)….
אורי