הקללה – פרק שתיים

עצה קטנה ממני: אל תלכו לבריכות ציבוריות. אלא אם כן אתם אוהבים:
1)ילדים בני ארבע שמשפריצים עליך.
2)מים קפואים יותר מבאנטרטיקה.
3)אחות גדולה שמנסה להטביע אותך (או אולי זה רק אצלי?)
4)כמעט להקיא כשאתה מבין שאחד הילדים עשה אתם-יודעים-מה.
במילה אחת: סיוט. כשהייתי קטנה היו הולכים לבני הדודים שלי שיש להם בריכה פרטית, אבל כאן זה ציבורי ועושה חשק להטביע את עצמך.
והדבר המטומטם ביותר הוא שניסה מתנהגת כמו ילדה בת שלוש. היא צעקה והשפריצה, ובאופן כללי עשתה בלגן. אחרי כמה פעמים שבהם היא ניסתה להטביע אותי החלטתי לשבת בצד.
אבל אחרי רבע שעה לא יכולתי להתאפק. נכנסתי למים העמוקים בתקווה שניסה לא תהיה שם.
למעשה, אף אחד לא היה שם. היה לי שטח לשחות רק לעצמי.
צללתי ושחיתי עד שהייתי מותשת לחלוטין. עצרתי לנוח, והרגשתי מישהו נוגע בידי.
"ניסה, את – " לא גמרתי בגלל שהיד גררה אותי למטה, עמוק בתוך המים.
ניסיתי להתנגד, אבל מי שהחזיק בי היה יותר חזק ממני. וזה אולי ישמע מוזר, אבל לא משנה כמה בעטתי, לא הרגשתי שאני פוגעת בשום דבר.
בסוף, ויתרתי. כבר נגמר לי האוויר וידעתי שאני עומדת למות. איך זה שהמציל לא ראה אותי?
מיד אחרי שויתרתי דמות התחילה להתגבש במים. פרצוף של אישה מחייכת.
"קלי," היא אמרה, אבל הרגשתי את הקול יותר במחשבתי. "אין לי הרבה זמן להסביר לך, אז אני פשוט אגיד. תבקשי מאימא שלך להגיע למחנה, היא תבין אותך."
לפני שהספקתי להגיד משהו, הפרצוף נעלם ואני פתאום ישבתי קפואה על כיסא בבריכה.
לא היה לי זמן לתהות. הייתי חייבת לברר כמה דברים.
קמתי וגררתי את ניסה מהבריכה.
"היי!" היא מתחה, אבל היא היתה חלשה מכדי להתנגד. גררתי אותה למקום שבו אימא שלנו ישבה.
"מה קרה, כבר נמאס לכן?" היא שאלה.
"זה לא קשור." אמרתי. "אימא, אני צריכה שתיקחי אותי למחנה."
החיוך שהיה על פניה נמחק. "מה את יודעת על המחנה?"
"שום דבר, אני רק צריכה שתיקחי אותי לשם."
"ומישהו יכול להסביר גם לי מה קורה פה?" צעקה ניסה, מתעלמת מהמבטים שנשלחו אליה.
"קלי, ניסה, בואו. אנחנו צריכות לזוז." הלכנו אחרי אימא לאוטו. היא אפילו לא טרחה לחגור חגורת בטיחות. "אל תחגרו. יכול מאוד להיות שתצטרכו לצאת מהר מהמכונית."
"קודם תסבירי לי, לאן אנחנו נוסעות?" אמרתי.
"לשדה התעופה. את צריכה לקחת טיסה ללונג איילנד."