חצי רגל תלויה באוויר.

היה לי צל של פחד, צל של ספק.
רגליי היו ישרות, ישרות מידי ורועדות כאילו בזה הרגע רצתי במורד ההר.
נוטפת מים קרירים, בגדים צמודים ורטובים, הבטתי בזרם המפל המוביל למעיין פתוח.
הבטתי, והרחתי את הטבע, רצתי להיות חלק ממנו, להתמזג עמו.
רוח קרירה חדרה לאפי, מובילה קור והתרגשות בכל גופי.
התקדמתי ברגל מהוססת, חצי רגל תלויה באוויר, חצי נשמה, חצי נשימה.
האנשים שמאחורי האיצו בי, אנשים מאחורי לא ידעו כמה אומץ נדרש כדי לעשות את זה, הם יידעו רק כאשר יעלו למעלה, עם חצי רגל תלויה באוויר.
קולותיהם התעממו, כך גם כל הרעשים שמסביב…הכול נעשה מעורפל חוץ מנקודה שהבטתי בה שהייתה חדה יותר מפגיון מושחז.
כל הרגשות, פחדים, אכזבות, כמיהות, אהבות…כל העבר, כל הציפיות עברו נגד זרם המפל, המפל בגרון שלי…ויצאו החוצה בזעקה שגרמה לכל נפש חיה להתבונן בי בגיחוך.
ועשיתי את זה.
הושלכתי בחוזקה על המים, וצללתי בתוכם…מרוקנת את הכול לתוכם, ומבקשת שישמרו עליי…רציתי להישאר שם…להיות חלק מן הטבע, להצמיח זימים, סנפירים…להרוג את יכולת הבחירה.
רציתי להישאר שם ולא להתנתק מן המים במהירות כי אני תלויה בחמצן אשר מעל המים, לא רציתי להתבונן באנשים אשר מבטם המזלזל יכול להרוג אותי, לא פיזית.
רציתי להישאר שם, וניסיתי אבל ישר הרגשתי מחנק, והתנתקתי.
הבנתי שאלו החיים שאני רוצה לחיות, להתמודד עם כל הדברים ובכך לזכות בחסד שאלוקים נתן מתוך זכות. רציתי בחיים הללו למרות שהם כואבים, רציתי קשר מיוחד אל אבא…רציתי את התלות בו,
כדי שאגיע למעלה ואתבונן במה שעשיתי, כמה נאבקתי ותיפלט לי אנחת רווחה, יישאר לי אושר עילאי שתמיד יהיה שם, חרוט.
והדמעות שירדו המורד לחיי, הדמעות שירדו כשאני מתגלגלת למטה בעומק היאוש, אני אשאיר שם, ואניח להם לחיות בזרם הנהר, ואבקש מן הדמעות האחרות שישמרו עליהם כי אני מהנהר הזה מתנתקת,
וצומחת מעלה.