מגירת הסודות – המכתב והתליון

אני פותחת את המגירה. כל האוצרות הישנים שלי חבויים בתוכה. אני מוציאה יומן קטן. זה היה היומן הראשון שלי, שבו רשמתי -ועדיין רשומים- כל סודותיי הכמוסים. אני פותחת אותו ומדפדפת בין דפיו שכבר התחילו לדהות. שם. בדף האחרון של היומן, רשום הסוד הכי גדול שלי, אבל אני לא יספר אותו לאף אחד אף פעם, כי הבטחתי. אני מכניסה את היומן חזרה למגירה שולפת במקומו את התליון הישן.
אתה זוכר אותו, את התליון שהבאת לי ביום ההולדת, בתור מתנת פרידה?
אני זוכרת.
אני זוכרת כל פרט ופרט, מהרגע שנכנסת אל ביתי והחיוך היה מרוח על פנייך, עד לרגע שהנחת את השקית הקטנה בידי וידי התנגשו אחת בשנייה. וכן, אפילו את הדקה הנוראה הזו שאמרת לי שאתה עוזב, ושיכול להיות שאתה לא תחזור.
בכל מקרה אני עדיין שומרת עליו, כמו שאני עושה לכל המתנות שלי.
בסוף קצה המגירה היה מכתב. זה היה המכתב הראשון ששלחת לי, לי, אחרי שלוש שנים.
וכך כתבת:
'לך,
אני לא יודע עם את זוכרת, אך אני כן. הרבה עבר וחלף מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך, ואת האמת, אני בקושי זוכר את פנייך.
אני רוצה ומשתוקק לומר לך כמה אני מתגעגע, אך אני לא אדם דברן, אני מעדיף לחסוך בכתיבה ולדבר איתך ישירות; יש דברים שיותר נוגע לומר ישירות.
אז תזכרי, טוב? עוד יבוא יום ואני אקח אותך איתי, רק תחכי…'
לא, לא התרגשתי, לא רציתי להיות מאלה שמבלות את זמנן בלכות ולדאוג, אבל עדיין, אני כן חיכיתי,
כן קיוויתי שתמלא את שאמרת.
בכל אופן, אני כבר לא מחכה, אני יודעת איפה אתה ומה שמך הבדוי.
והפלא ופלא, אנחנו גם הצלחנו לחיות בשלווה.
החזרתי את המכתב על מקומו במגירה סגרתי אותה.

זו מגירת הסודות שלי, רק שלי, ואת האמת, אני אוהבת לשמור על כולם; ואלה, אלה רק חלק מהם.