הנקמה השלישית פרק חמש

החיים, בכללי, דפוקים. חיים של חצויים, עוד יותר דפוקים.
קודם אנחנו צריכים להתאבד – לנסות להגיע לטרטרוס בכוונה, ואני יודעת על מה ארין חושבת וגם אני חושבת ככה. אין סיכוי שכולנו נחזור בחיים. אה, וכמעט שחכתי את עניין הקללה הקטנה שלי.
הרבה שנים עברו מאז שהייתי בת תשע, אבל הקללה אפילו לא דועכת. ההפך, היא רק מתחזקת.
הצלחתי להסתיר אותה מהחברים שלי עד עכשיו. אבל כשדיברתי באותו רגע עם טימי, שנראה שבעוד שנייה הוא עומד להתפרק, הרגשתי שאני מתפרקת בעצמי. אני חייבת לספר על הקללה לחברים שלי, במיוחד אם סביר להניח שהיא תהרוג אותם בסופו של דבר…
כן, הקללה הזאת לא ממש פוגעת בי. זה מסובך להסביר את זה, אבל בהחלט אפשר להגיד שהקללה הזאת היתה פחות אכזרית אם היא היתה פוגעת בי.
אבל אני לא יכולה להתלונן כמעט על כלום. יש לי חברים, יש לי משפחה. אני חייבת להיות אופטימית ולהאמין שהקללה תוסר, בסופו של דבר.
אבל התחזית של אימא שלי מפלחת את ראשי כל הזמן. מעשה גבורה אחד יותר מדי… במילים פשוטות, אני אמות.
הצלחתי להסתיר את הקללה אפילו משאר הילדים בביתן אפרודיטה. חוץ מתלונות על צרחות קטנות אחרי סיוטים, הם לא שאלו שאלות.
אבל מסע החיפושים הזה, זה הקש ששובר את גב הגמל. במחנה הכול היה בטוח, אבל אם מישהו ימות עכשיו, זה בטח יהיה בגלל הקללה שלי.
תפסיקי עם מחשבות רעות. אני אומרת לעצמי. לחמש דקות וזהו.
עכשיו אני בחדר שלי בארגו שתיים, שפעם היה החדר של פייפר מקלין, בת אפרודיטה שבהחלט דומה לי.
חשבתי על הדבר הזה הרבה. אנחנו מין דור שני, דפוס בהיסטוריה שחוזר על עצמו. אבל אף אחד לא הבטיח שהניצחון שלהם יחזור על עצמו.
"מלכת היופי, ארוחת ערב." אמר טימי.
גלגלתי עיניים. "אני כבר באה, הנער הבוער."
הוא חייך, ונזכרתי בזה שכשהוא לא עולה לי על העצבים הוא חבר טוב…
תפסיקי עם זה פשוט. צעק המוח שלי. אסור לך לחשוב על זה. זה רק יביא צרות.
"את שוב עושה את זה." טימי אמר.
"עושה מה?"
"את שוב עושה את הפרצוף הזה, כאילו אסור לך להיות שמחה."
ניערתי את ראשי. "זה… זה כלום. אני אסביר אחר כך."
למזלי, המוח ההיפראקטיבי של טימי תמיד חייב להיות בתנועה. הוא משך בכתפיו. "או-קיי, פשוט בואי כבר." הוא אמר והלך.
קמתי והתנגשתי בטעות את השולחן הקטן שהיה ליד המיטה. התצלומים שהיו שם נפלו על הרצפה.
הרמתי על התצלומים ובהיתי באחד התצלומים של פייפר עם ג'ייסון. הם התחבקו וחייכו כאילו זה הרגע המאושר ביותר בחיים שלהם.
"לכם בטח היו חיים טובים יותר משלי." מלמלתי בעצב.
העיניים של פייפר הביטו בי כאומרות: אל תבני על זה.
זה גרם לי לחייך, אבל המילים שוב פילחו את מוחי. מעשה גבורה אחד יותר מדי.
הנחתי את התצלום והלכתי למטבח, לפני שאתחיל לשקוע בזכרונות.