אין אפשרות להתחבא פרק חמש חלק ב'

חמש שנים אחורה. הייתי בן אחד-עשרה. בן הקפיץ אותי הביתה.
הוא היה עם יד אחת על ההגה וגם קצת שיכור, אבל אני לא דאגתי.
"שיחקת אותה שם, עם האידיוט ההוא." הוא אמר לי.
משכתי בכתפיי. "יש אידיוטים שלו מבינים שהולכים לכסח להם את הצורה."
הוא צחק ופנה לרחוב צדדי, בטעות או בכוונה.
"אה, פספסת את הפנייה לבית שלי." אמרתי.
"אה, באמת?" הוא הסמיק. "אופס. כנראה אני לא ממש מפוקס."
"אם שותים, לא נוהגים…" מלמלתי.
הוא פנה לכביש הראשי ועצר בתחנת דלק.
"חכה רגע ואני רק אמלא דלק." הוא אמר לי.
אחרי שהוא מילא הוא סימן לי לחכות עוד קצת והלך למקום שלא יכולתי לראות בלילה.
הוא לא חזר אחרי הרבה זמן. יצאתי מהמכונית והרגשתי מישהו מושך אותי לאחור.
"תעזוב או – " לא גמרתי. הוא הניח יד על פי וגרר אותי הרחק מהמכונית.
אחרי שהיינו בערך קילומטר מרחק מהמכונית הוא הפסיק לגרור אותי, אבל עדיין תפס בי בחוזקה.
אחרי דקה, תחנת הדלק התפוצצה.
"לא!" צעקתי. השתחררתי מאחיזתו של האיש ורצתי לעבר כדור האש הענקי.
"ילד, אל תתקרב לשם." הזהיר אותי האיש, אבל אני לא הקשבתי לו.
רצתי ישר לעבר כדור האש. הבגדים שלי בערו אבל זה לא היה לי אכפת, גם כשהרגשתי את הצריבה בעורי.
ראיתי דמות נופלת לידי ורצתי אליה, אבל לפני שהספקתי להגיע, שדה הראייה שלי החשיך.

התעוררתי בבית חולים. ליד המיטה שלי שכב בן, שנראה כמו טוסט מושלם.
"בן!" קרקרתי. הגרון שלי היה יבש לגמרי.
"אדם… אתה חייב להבטיח לי משהו." הוא אמר בקול חלוש.
"כן." אמרתי.
"תבטיח לי שמה שלא יהיה, אל תיתן לאף אחד לשנות אותך."
"אני מבטיח."
הוא נראה רגוע. עיניו נראו רחוקות.
אחרי דקה, האחות הגיעה. היא עצמה את עיניו ורק אז הבנתי שהוא מת.
"לא…" מלמלתי. אני זוכר שבכיתי עד שאימא שלי הגיעה. היא נראתה כועסת, אבל לא כעס של דאגה, אלא כעס של "איך אתה מעז להיפצע ואז שיתקשרו אותי לקחת אותך באמצע הלילה".
היא אמרה שברוך שחבל שבן מת. אבל אני ידעתי שזה רק בגלל שעכשיו היא תתצטרך להשגיח עלי. אני זוכר שלא הסכמתי ללכת. לא עם איתה, עכשיו אצטרך להיות איתה כל הזמן. אבל בסוף היא גררה אותי החוצה.
כשהיא לקחה אותי בחנתי את עצמי בחלון של חנות בגדים. אפילו בחושך הייתי מסוגל לראות את הכוויות שהיו לי מכף הרגל עד הצוואר.
אחרי המוות של בן הדברים היו גרועים יותר מתמיד. אימא שלי פשוט נעלה אותי בחדר שלי כדי לא לטפל בי. השעות החופשיות שלי היו בבית ספר, ושם כולם צחקו על הכוויות שלי.
בסוף ברחתי מהבית.
החיים ברחוב היו יותר טובים מאשר עם אימא. אבל עדיין הייתי שמח כשגיליתי שאני חצוי וברחתי למחנה החצויים.
אבל כל יום לא הפסקתי לחשוב על בן, ועל האיש שכנראה הציל לי את החיים, שאפילו לא ראיתי את פניו.

התעוררתי וראיתי שכולם ישנים. השעה היתה קצת לפני הזריחה, אולי בחמש בבוקר. הערתי את כולם.
"אבל אני לא רוצה לאכול ברווזים, אימא." מלמל רוב והתהפך כשניסיתי להעיר אותו.
"אז אל תוכל, ילדון." הפלתי אותו מהמדף הקטן שהיו ישן בוא.
"מה? אין לי כוח לעשות שכיבות שמיכה!" הוא צעק ואז קם, מנקה את משקפיו.
"טוב, אנחנו צריכים להמשיך." אמר ניק.
"אבל אתם לא תמשיכו." אמר מישהו מאחורי.
הסתובבתי, ומשהו שנראה כמו פגיון פגע בכתפי. התפוצצתי בכאב.
"אני מצטער על הרעל, אבל אסור לכם לצאת מכאן בחיים." אמר המנטיקור.