רצח לא ברור

מתי הייתה הפעם האחרונה שראית אותה? שאלה הבלשית. אממ… אתמול בבוקר, כשהגעתי לבית הספר היא לא הגיעה, אז הלכתי לבדוק מה איתה בצהריים והיא הייתה בבית. כשפתחתי את הדלת היא הייתה שכובה על הספה, כמעט חשבתי שהיא מתה!
דיברתי איתה. היא נראה מעט מוטרדת, אבל היא אמרה לי שזה שום דבר… אם יש משהו אחד שאני יודעת עליה בוודאות, זה שאם היא מחליטה משהו היא דבקה בהחלטה שלה עד הסוף. וכנראה שהיא החליטה שהיא לא רוצה לספר לי.
האם את מכירה את האיש הזה? שאל אותי הבלשית וקירבה אלי תמונה יש גבר חסון עם שיער שחור, זקן זיפים ועיניים חומות.
לא אמרתי. אני מצטערת. זה בסדר אמרה הבלשית ברכות. אני לא יכולה לדמיין מה עובר עליך, אמרה כדברי ניחומים. הבלשית קמה והתחילה ללכת לכיוון הדלת. רגע! אמרתי וקמתי גם אני. יש עוד דבר אחד חשוב שאני…. צריכה לספר לך, אמרתי בקול שקט וחושש.
מה? שאלה הבלשית וחזרה לאט לאט לכיסאה. שתקתי לרגע ואז פתחתי את פי כשאני בוהה בקצה השולחן ללא סיבה.
אתמול, אחר הצהריים, אני….
את מה? שאלה הבלשית. הרגשתי תחושה לא טובה… הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות עניתי.
ליבי החל לדפוק במהירות ונשימותיי נעשו כבדות. חשתי עצבנית. אמרתי לעצמי שזה כלום. שזו סתם רגשה רעה ושאני צריכה לגמור את היום הזה. אמרתי לעצמי שאני אתקשר אליה מחר. דמה ירדה על לחי. זה לא באשמתך אמרה הבלשית. בסוף התקשרתי, אמרתי והרמתי את ראשי. מה קרה שם קורל? שאלה אותי.
עצמתי את עיניי והתייפחתי. התקשרתי אליה בסביבות תשע עשרים. היא הרימה את הטלפון והיא נשמע מודאגת ומוטרדת. כאילו היא ממהרת לאנשהו. שמעתי צעדים מחוץ לדלת ו…עצרתי. לא יכולתי להמשיך יותר.
קורל, אמרה לי הבלשית והושיטה לי את ידה. חברתך הייתה רוצה שנתפוס את הרוצח שלה. עצמתי את עיניי ופקחתי אותם כעבור רגע. שפתי רעדו, ליבי דפק בחוזקה עד כי חשבתי שהוא יקרע את עורי ויצא לחופשי. קולי רעד כמו שפתיי ועיניי ניבאו פחד ואימה. מישהו, גבר, דפק על דלתה. שאלתי אותה מיז ה אבל היא ניסתה נמרצות לסגור את הטלפון. שנייה לפני שהיא סגרה אותי שמעתי את הגבר צועק ופורץ את הדלת.
תודה לך קורל.
חייכתי חיוך עצוב והנהנתי קלות. הבלשית יצאה מהחדר ואני אחריה. הסתכלתי עליה הולכת לעבר שותפה, דרייק. שמעתי אותה בקושי, אך בכול זאת הבנתי דבר אחד. "אז זה הרוצח שלנו".