יפתח הגלעדי

יפתח הגלעדי עצם את עיניו.

בעוד דקות מספר יצא למלחמה בבני עמון. מדובר היה בהחלט במשימה לא פשוטה. האפשרות להישאר בביתו ספון, כשראשו מורכן, ולהמתין שיגיע מושיע אשר יגאל אותו ואת יתר בני ישראל מן ההצקות הבלתי נפסקות של העמונים, קסמה לו. אבל לא. יפתח ידע שמוטלת עליו שליחות ועליו לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. ככה. בלי פשרות.

"אם נתון תיתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי, כלו, בשובי בשלום, מבני עמון, והיה לאלוקים והעליתהו לעולה"

יפתח הרגיש שמשהו לא בסדר בהתחייבות הזאת, אך לא יכול היה לשים עליו את האצבע. הרי הנדר נראה, לעת עתה, חסר סיכון. במקרה הגרוע ביותר יצא לקראתו הכלב, אותו הוא מגדל בעשר השנים האחרונות. ערך החיים של כלב אחד אינו יכול להיות משווה לניצחון במלחמה. אחרי שינצח במלחמה יוכל להגיש את מועמדותו למנכ״ל עמותת צער בעל חיים. אבל כרגע עליו להתרכז במלחמה.

הוא יצא אל הקרב בלי חשק. כאילו הרגיש. כאילו ידע אך בחר להתעלם. הוא היכה את בני עמון מכה ניצחת, וחזר מותש ורעב אל ביתו שבשבט מנשה.

גוש מחנק ליווה אותו כשהתקרב אל היעד. הנשימה נעשתה כבדה מרגע לרגע. הזמן עצר מלכת. הוא ראה צבעים מתחלפים אל מול עיניו מבלי שתהיה לו ולו שליטה חלקית בתמונה המתקבלת. והתמונה שהתקבלה הייתה בהחלט צבועה בשחור ולבן. למעשה, היא הייתה צבועה בעיקר בשחור.

דלת הבית הייתה פתוחה. הצעדים שהדהדו על גבי השביל המרכזי לא הותירו מקום לספק: ביתו, אהובתו, שגידל ברוך ובחיבה במשך שנים, משאת נפשו, חמדתו, יצאה לקראתו בתופים ובמחולות, כיאה ללוחם אשר שב משדה הקרב.

יפתח הבין מיד את גודל האסון שהמית על עצמו ועל הסובבים אותו. לו רק היה מנסח את ההתחייבות שקיבל על עצמו בצורה שונה, כזאת שתאפשר לו מרחב תמרון בנוגע לביצוע ההתחייבויות…

לפתע נזכר במושג מעולם הספרות עליו שמע ונקרא 'סיפור אטיולוגי'. סיפור אטיולוגי הוא סיפור שנועד להסביר נורמה חברתית, מנהג, מסורת או תופעה אחרת. כן, הסיפור הזה בהחלט מצליח להסביר, אם חושבים על חוסר תשומת הלב שהקדיש לפרטים בנדר שלו, מדוע נבראו בקרב בני האדם, למרות סל החסרונות הגדול שהביאו איתם, אנשים הנקראים עורכי דין.