הקללה – פרק אחד

התעוררתי על הזריחה. זה היה היום הראשון לחופש הגדול, לפני כיתה ז'.
הדבר הראשון שעשיתי היה לבחון את כף ידי. הצלקת בצורת כוכב זעיר הייתה צהובה יותר מהרגיל. היא נראתה כמעט ירוקה.
הצלקת הזאת איתי בערך מאז שנולדתי, כמו כתם לידה. אם כתם לידה משנה צבע.
ככל שבגרתי יותר ויותר הצלקת נהייתה כהה יותר, ומאז יום הולדת השתים-עשרה שלי הצלקת הפכה להיות צהובה ומחליאה. וככל שאני מתקרבת ליום הולדת השלוש-עשרה שלי, שיחול בעוד שבועיים, הצבע הפך לגרוע יותר ויותר. אימא שלי אומרת שזו איזו מחלה נדירה שנולדתי איתה, אבל היא לא מגלה לי מה היא תעשה לי בסוף. אני לא רוצה לדעת.
אז… מה יקרה כשאני אגיע לגיל שלוש-עשרה?
ואז, אחותי הגדולה ניסה נכנסה לחדר. השיער החום המדובלל שלה היה אסוף מתחת לכובע ים, העיניים הכמעט-שחורות שלה כבר הוסתרו מאחורי משקפיי צלילה. היא נראתה מוכנה כבר לשחייה בבריכה.
כשאני סרקתי את ניסה חשבתי שוב על כמה אנחנו לא דומות. השיער שלי ערמוני, והעיניים שלי כחולות. את השיער שלי קיבלתי מאימא שלי, ואת העיניים מאבא. אבא שלי, שמעולם לא הכרתי אותו…
כן, אחרי שאימא שלי התגרשה מאבא של ניסה, היא התאהבה באבא שלי, ואחרי שהיא הודיעה לו שהיא בהריון הם נפרדו והוא מעולם לא שמר על קשר איתה. אבל אני מאמינה שאזכה לפגוש אותו, משום מה.
"נו כבר, נערת הצלקת!" ניסה קטעה את רצף המחשבות שלי. "תתלבשי כבר. אני אפספס את הבריכה בגללך!"
"אנחנו נשארות בבריכה עד סוף היום." עניתי.
"אבל עד שנגיע ילדים קטנים ימלאו את הבריכה."
נאנחתי וקמתי מהמיטה שלי. גם אני לא רציתי לפספס את הבריכה, בסן פרנסיסקו היה ממש נדיר למצוא יום כזה בקיץ, והיה לי ברור שיום כזה לא יחזור יותר.
העפתי את ניסה והתחלתי להתלבש. איכשהו הצלחתי כל הזמן להביט בצלקת, שכבר התחילה להדאיג אותי.
בשנייה שסגרתי את הארון שלי ניסה גררה אותי למטבח. אכלנו ארוחת בוקר קצרה והתכוננו לצאת.
אחרי דקה גם אימא הגיעה. גם היא היתה מוכנה כבר ללכת לבריכה.
לאימא שלי קראו ג'ני אלדן. הוריה נטשו אותה בבית יתומים כשהייתה בת שלוש, ומעולם לא חזרו.
אחרי שנים היא עזבה את בית היתומים ובכסף שהשיגה שם היא קנתה בית בסן פרנסיסקו והתחילה לעבוד בתור ניצבת בטלוויזיה, ושם היא פגשה את אבא של ניסה ומהר מאוד הם התחתנו.
לאחר שאימא שלי התגרשה מאבא של ניסה, אחרי שהם כבר ילדו אותה, היא התקדמה בקריירת המשחק שלה והשתתפה כבר בכמה סרטים.
בסרט אחד שצולם בטקסס היא פגשה את אבא שלי, והיא נכנסה להריון בסוף הצילומים.
בסוף אימא היתה צריכה לטוס בחזרה לסן פרנסיסקו ואבא שלי לא הסכים לטוס איתה. אז הם נפרדו.
כן, זה כל הסיפור שלה, וכדאי שתזכרו את זה.
"אתן מוכנות לצאת?" אימא חייכה את החיוך הרגיל שלה, אבל משום מה היא נראתה קצת מתוחה.
"כן!" צעקה ניסה.
כנראה שרק דמיינתי את המבט המתוח של אימא, בגלל שעיניה נצצו. "אז בואו נזוז!"
ניסה הריעה (ואני נאנחתי), והיא גררה את שתינו למכונית.
לא הסרתי את ידי מהצלקת. הרגשתי כאילו גוש של קרח חודר ליד שלי דרכה.
"הכול בסדר, קלי?" שאלה אימא שלי. "משהו כואב לך?"
"לא." שיקרתי. "קדימה. בואו נלך לבריכה."