על קשתות ושמלות נשף -פרק חמישי

ליידי אנה-בל ישבה על מזרן הקנבס הגס. ראשה היה מונח בין שתי ידיה, ודמעות זלגו על לחייה.
"האם אני אראה פעם נוספת את הורי האהובים?" היא שעלה את עצמה. "האם אחזור יום אחד לביתי?"
עייפות תקפה אותה במפתיע, והיא נשכבה על המזרן הקשיח, מתכסה בפיסת הבד הדקיקה שהייתה פרוסה במרושל על המזרן. מחשבותיה נדדו למיטתה גדולה שבביתה, ולשמיכות העבות שמכסות אותה,
לחתול הבית השמן שנהג לישון אל רגליה, לאמה שלא הלכה לישון פעם אחת בחיה בלי לאחל לביתה חלומות פז. עוד דמעות פרצו מעניה והיא התייפחה בכבדות. "מדוע נגזר אלי גורל מר שכזה?"
עיניה נעצמו נישומותיה נעשו עמוקות יותר ויותר. ולבסוף ביבבה אחת אחרונה היא נרדמה

צעקות העירו אותה. היא פתחה את עיניה. האור העמום שבקע מן החלון העגול והקטנטן שפנה לעבר הים לימד אותה שעכשיו שעת בוקר מוקדמת. היא התיישבה על המזרן בכבדות, והקשיבה ביתר תשומת לב לקולות, הצעקות היו רמות בהחלט ונשמעו בקולות עמוקים. היא זיהתה מדי פעם צחוק של גבר, או מילה אקראית. היא עמדה בחדר ובפעם הראשונה בחנה ביסודיות את תוכנו. מזרן קשיח, כמה מדפים רופפים, שידה מתפוררת, ולידה כיסא. אנה-בל נאנחה "זה יותר טוב מכלום" היא חשבה. הליידי בחלט הייתה טיפוס חיובי. קול צעדים הגיע לאוזניה. היא מיהרה להישכב על המזרן ולהעמיד פני ישנה. קול הצעדים התקרב ונעצר מול דלת הסורגים של חדרה. "אני יודע שאת ערה" הכריז קול שאותו זיהתה מליל אמש. קולו של וויליאם טל. "פשוט תפסיקי את העמדת הפנים." הליידי נאנחה והתיישבה על המזרן. "מה הוא רצונך?" היא שעלה בקול סמכותי . "רק להודיע לך כמה דברים." היא הפנתה את פניה אליו עיניה הירוקות התמקדו בעיניו "אני מקשיבה" וויליאם גלגל את עיניו בחוסר עניין
"אני מונתי לשמור אלייך. שלא תחשבי לרגע שרציתי בתפקיד הזה ,השני הוא שאין תשובה מהוריך בעינין הכופר ככה שנראה שאת תעלצי לבלות כאן זמן מה" שפתיה של אנה-בל נקפצו בהסתייגות
"תאמיני לי. גם אני לא מאושר מזה" הכריז וויליאם בחוסר סבלנות "רק שתדעי שאף אחד לא מתכוון לכלכל אותך בלי שום תמורה. אני מקווה שאת יודעת לבצע עבודות בית"