אין אפשרות להתחבא פרק ארבע חלק א'

"אההההההה!" זאת היתה קריאת הקרב של ג'וש וניק כשהם רצו לעבר המפלצות. בתוך שנייה הם חיסלו קיקלופ אחד, אבל ארבעה גדולים פי כמה נשארו.
"זה למען המחנה!" צעק ניק וטיפס על גבו של אחד הקיקלופים.
"לא, ניק!" צעקתי, אבל זה היה מאוחר מדי. הקיקלופ תפס אותו והשליך אותו כמו שמנקים פירור של אוכל.
רצתי לעזור לו, אבל קיירו משך אותי הצידה.
"קיירו, תעזוב אותי!" צעקתי.
"אני אעזור לניק. את וכולם צריכים לטפל בקיקלופים." הוא לחש.
לפני שהספקתי להגיב הוא רץ, דקר קיקלופ אחד ברגלו, תפס בחולצתו של ניק וגרר אותו לבית. וואו, הבחור הזה טוב.
"מרנה!" צעק רוב ודחף אותי שנייה שאחד הקיקלופים מחץ אותי.
הסמקתי. "תודה."
"אין בעיה, אני הורג קיקלופים כל יום בשבוע!"
שוב גיחכתי. נו באמת – הוא בסך הכול בן הפייסטוס חתיך, חכם ומגניב! מה אני בדיוק מוצאת בו?
"אה, יש כאן קרב, אתם יודעים!" צעקה אילנה. היא סובבה לשנייה את ראשה, והקיקלופ שנגדו נלחמה הטיח אותה בבית.
"נו באמת!" צעק ג'וש. "למה לא, תשאירו אותי לבד כאן!"
"מי משאיר אותך לבד כאן?" מירנדה הסתערה על אחד הקיקלופ האחרון שנשאר והפכה אותו לאבק לפני שהספיק למצמץ. "אתה לא חייב להודות לי, ג'וש."
רצנו אליהם. "ממתי יש לך חרב?" שאלתי.
היא הרימה את החרב, שהייתה עשויה מברזל סטגאי. "קיירו נתן לי להשתמש בשלו."
"קיירו נתן לך משהו שלו?" אמר ג'וש. "ובלי שכישפת או עינית אותו? וואו."
"היי, בתור האח הגדול שלי הוא לא כזה נורא."
"זה בגלל שאת האחות הקטנה שלו."
ניערתי את ראשי. "זה לא משנה. אנחנו יותר מדי חצויים, אנחנו מושכים ריח חזק מדי, במיוחד כשיש בניינו ארבעה חצויים של שלושת הגדולים."
"אז מה נעשה, נתפצל?"
"לא, אנחנו נמשיך לברוח. אנחנו צריכים להגיע לאולימפוס ולברר על מה שקרה. רוב, אתה ומירנדה רוצים לבוא איתנו?"
"כן." הוא הביט במירנדה. "מה איתך?"
"זה מסוכן?" היא שאלה.
"מאוד. סביר להניח שניהרג."
"אז אני בפנים."