White City – פרק 2

נאנחתי שוב פעם והרמתי את הראש.
"אבל למה הם שונאים אותי? אני לא עשיתי כלום…"
"האמת שזה ממש לא נכון. כן, אתה לא באת לכיתה ועשית משהו,
אבל בגללך כל הכיתה קיבלה את העבודה…"
דין הסביר בישירות, בלי לנסות להסתיר את המילה החשובה ביותר שהוא רצה להגיד. 'בגללך'.
"אז מה אני אמור לעשות…" אמרתי במבט מושפל
"יותר נכון מה אתה לא אמור לעשות. קודם כל לנסות להוציא אותם אשמים זה לא נכו.."
מיד קטעתי את דין
"אבל הם באמת אשמים! הם אולי רבו בגללי, אבל אני לא אשם בזה שהם רבו!"
"כן." הוא אמר
"מה שהתכוונתי להגיד שמנקודת המבט שלהם אתה אשם, אז אל תאשים אותם כי
זה רק יעצבן אותם יותר."
עצרתי לרגע את דין
"חכה שנייה, אתה לא חושב שזה קצת דבילי? עכשיו אנחנו נתחיל לתכנן תכנית –
של מה כן לעשות ומה לא לעשות?"
הוא נאנח עם מבט של – 'יש מצב שאתה צודק…'
"כן, אתה כנראה צודק. אני לא עומד להתחיל להסביר לך מה לעשות ומה לא,
כדאי שפשוט נחכה למחר, כשתגיע לבית ספר בפעם הראשונה…"
"כן, פשוט נראה…"
קמתי מהמיטה ביחד עם דין
"הי, אולי נלך ביחד לבית ספר? אני במילא גר ממש קרוב אלייך ואני יכול
להגיע אלייך מחר ב-8."
"ב-8?!" נבהלתי
"מתי הבית ספר מתחיל פה?"
"ב 8:15… זאת הליכה של בערך 8 דקות מפה… נספיק להגיע קצת לפני הזמן.
למה אתה כל כך המום?"
"טוב, באנגליה התחלנו ב 9:30…"
"אבל עכשיו אתה בתל אביב." הוא אמר והתקרב לכיוון היציאה.
"טוב אז אני הולך…" אמר דין והתחיל ללכת בלי לחכות לתשובה
"אוקי. נתראה מחר ב- 8! תצלצל בדלת טוב?"
"סבבה!" הוא אמר לי מרחוק והדלת נטרקה.
עדיין לא הבנתי למה הם שונאים אותי. חשבתי לעצמי
זה לא שבאתי ועשיתי להם משהו!
זה אשמתם שהם קיבלו מבחן פתע או משהו הוא אמר… 'עבודה קבוצתית'…
"מי זה היה?" אבא נכנס לחדר שלי
"ידיד מהכיתה."
"ידיד מהכיתה? איך כבר הספקת להכיר מישהו מהכיתה? הוא נחמד?"
אבא הציף אותי בשאלות שעיצבנו אותי קצת אז עניתי במהירות כדי לסיים במהירות.
"כן הוא ידיד מהכיתה, הוא היה צריך להגיע לפה כדי לקבל אותי משהו כזה ובסוף גם יצא
שנהיינו ידידים וכן, הוא נחמד."
"אוקי…" אבא הלך ואני סגרתי ונעלתי את הדלת של החדר שלי.
רציתי קצת שקט וללכת לישון.
הסתכלתי על השעון, השעה '21:52' האמת שזה קצת מוזר שהוא הגיע אליי בשעה כזאת,
אבל אני לא ממהר ללכת לאן שהוא עכשיו, רק ללכת לישון ולעבור את הערב הזה.
האמת שיותר חשוב לי לעבור את מחר…
שנייה לפני שסגרתי את האור בַאד דפק על הדלת שלי.
"רווֹ! תפתח כבר!" הוא דפק בחוזקה
רצתי לכיוון הדלת כדי לגמור את זה מהר.
"מה?!" פתחתי את הדלת והתעצבנתי עליו
"גנבת לי את רקס נכון? הוא נאבד לי! אני קורא לו והוא לא מופיע!"
"טוב אה.. באד, אין לי כוח לשטויות שלך! ואתה לא אמור כבר להיות במיטה?"
ניסיתי להתחמק מהשאלות הדביליות שלו.
"אימא! באד עוד לא במיטה!" צעקתי אליה כדי להרחיק אותו
"באד, אמרתי לך ללכת כבר לישון!" היא אמרה מהסלון בזמן שצפתה בטלוויזיה
"אבל רגע! תחזיר לי את רק.."
בשנייה הזאת כבר נמאס לי וטרקתי לבאד את הדלת על הפרצוף
נעלתי אותה שוב והבטחתי לעצמי שאני לא אפתח אותה עד הבוקר.
סגרתי את האור והלכתי לישון.
קיוותי שמחר יצפה לי יום נורמלי.

השמש סנוורה לי את הפרצוף מהחלון שהיה ליד המיטה.
"אההאהה…" פיהקתי והתמתחתי
קמתי מהמיטה והתלבשתי.
ניסיתי לשכוח את כל מה שדין סיפר לי אתמול, אבל.. לא הצלחתי.
גם אם אני אנסה לשכוח הכול זה לא יעזור.
כשאני אגיע לבית ספר אני כבר אזכור הכול אם אני ארצה ואם לא.
הסתכלתי על השעון. השעה – '7:29'.
התלבשתי.
"רווֹ…" שמעתי את אימא קוראת לי לבוא לאכול מהמטבח
פתחתי את הדלת והלכתי לכיוון האמבטיה, כדי לצחצח שיניים קודם כל.
נכנסתי אל האמבטיה והתחלתי לצחצח שיניים.
קיוויתי שהיום יהיה יום טוב, לא אחד כזה כמו שאני מתאר.
הסתכלתי עליי במראה והמשכתי לחשוב.
אין בי שום בעיה, אני חושב שאני אסתדר שם.
ירקתי וניגבתי את הפה עם היד.
מעניין מה אימא הכינה לי לאכול לבית ספר.
בדרך כלל היא מכינה לי כריכים טעימים ולפעמים תוספות כאלה של צ'יפס.
"אווווו!" נתקלתי במזוודה שהופיעה משום מקום בדרכי למטבח.
לפתע בַאד הופיע.
"אתה שמת את המזוודה הזאת פה?"
הייתי על הרצפה
"כן… ומה אתה עושה על הרצפה? אימא! רווֹ שוכב על הרצפה!"
"באד, כדאי לך לטוס מפה לקומה 2 או שאני ארצח אותך!"
"אבל אנחנו בקומה 24… ואני לא יכול לטוס!"
או שבאד סתם רצה להתחכם איתי, או שילדים בני 4 וחצי לא מבינים כוונות של משפטים כאלה.
"בנים די לריב ולכו לאכול…" אבא הראה שהוא השולט במשפחה ועזר לי לקום.
הלכתי למטבח ונעצתי בבַאד עיניים, אבל כנראה שהוא לא הבין את הכוונה שלי בנעיצת
עיניים אז הוא פשוט קרץ לי.
"דביל.." אמרתי בשקט והתיישבתי בכיסא
אבא ובאד גם התיישבו ביחד עם אימא.
"אמילי, את יכולה להעביר לי את המלח בבקשה?"
אבא של את אימא. ככה התחילה ארוחת הבוקר הראשונה שלנו בישראל,
בשעמום נוראי.
לאחר זמן מסויים הייתי חייב לשבור את הקרח ולהגיד משהו
"מה השעה?" שאלתי את אבא
"אממ… 7:51" הוא הסתכל בשעון וענה
"אתה בכלל יודע מתי אתה מתחיל ללמוד?"
"כן. ב- 8:15."
"יופי, הגיע הזמן שתתחיל ללמוד מוקדם יותר במקום לקחת את הזמן ולישון,
כמו שהיה באנגליה!" אימא הייתה מאושרת ואני גלגלתי עיניים
"אני הולך היום עם דין. זה שדיברתי איתו אתמול בערב…"
"למה אף אחד לא בא לבקר אותי?" באד התרגז ושאל שאלה טיפשית
"כי ילדים בני 4 וחצי לא יודעים שבשביל לעלות לקומה 24 צריך להיכנס למעלית
וללחוץ על הכפתור עם המס' 24!" אני ואבא צחקנו קצת
"מארק…" אימא טפחה לאבא על הכתף
"אבל זה נכון לא?"
"נעבור לנושא אחר…" אימא אמרה
"בזכות התואר שלי ברפואה אני אתחיל לעבוד ממחר במרפאה פרטית!" היא התרגשה
"איך כבר הצליחו לבנות אותה?"
"לא אמרתי להם להתחיל לבנות אותה רק אתמול… אני ואבא ידענו על הנסיעה
כבר לפני הרבה חודשים, ברגע שהיינו בטוחים שניסע החלטתי במה אני אעסוק בישראל…"
אני צריך להתחיל להתארגן לבית ספר.
דין צריך להגיע עוד כמה דקות.
"טוב אני סיימתי לאכול… אני צריך לארגן את התיק…
אם דין מצלצל תפתחו לו ותגידו לו לבוא לחדר שלי, הוא כבר יודע איפה זה."
קמתי והלכתי בלי לחכות לתגובה
"אוקי…" אבא אמר מרחוק
נכנסתי לחדר שלי והתחלתי לארגן את הדברים לפי המערכת שדין הביא לי,
והציוד שהוא הביא לי.
"חשבון – חשבון…. ספרות, היסטוריה…"
אמרתי לעצמי והתחלתי לארגן את הדברים
"מדעים… ותנ"ך." הכנסתי את הכול לתיק.
עכשיו איפה הפלאפון שלי… חשבתי
"הנה הוא!" הכנסתי גם אותו ונעלתי את הנעליים החדשות שלי כשלפתע שמעתי צלצול בדלת.
לקחתי את התיק ורצתי לכיוון הדלת
"לא לפתוח אני בא!" רצתי כמו טיל בלי סיבה, קצת מוזר האמת…
אני לא יודע למה מיהרתי אבל בסדר.
"היי!" הוא אמר
"אתה מוכן?"
"כן." עניתי
"טוב אימא אבא אני יוצא!" אמרתי שנייה לפני שסגרתי את הדלת
"רגע…" פתחתי אותה שוב
"מה אימא?"
"אתה יכול לקחת את באד לגן?"
נאנחתי
"אבל אין לי כוח…"
"באד!" אבא צעק עליי אבל ניסה שלא לצעוק בחוזקה כדי לא להביך אותי מול דין.
"טוב.. בסדר… להביא אותו לאיזה גן? הפרטי הזה שראינו ליד הבית?"
"כן." אימא אמרה
"רק תכניס אותו, הגננת אמורה לחכות לך ליד הכניסה אז היא תראה שהוא נכנס לגן."
"אוקי…" שוב נאנחתי ובאד בא אליי עם תיק קטן שמתאים לגן
חבל שלא סגרתי את הדלת ועשיתי כאילו שלא שמעתי את אימא,
לפחות לא הייתי צריך לקחת אותו.
"אתה שותק עד שאני מכניס אותך לגן, ברור?" אמרתי לו למרות שזה היה ליד דין.
מצידי שהוא יובך ליד החברים שלי, לא ממש אכפת לי…
המעלית נפתחה ולחצתי על 'קומת הלובי'.
היה שקט, אף אחד לא אמר מילה והמעלית נפתחה.
"היי…" אמרתי לשומר שהיה בלובי. פגשתי אותו כבר כמה פעמים ולא נעים
שלא להגיד כלום.
"היי!" הוא החזיר לי ויצאתי
"טוב אז אתה מתרגש?" דין שאל אותי
"ברור שכן."
"הנה הגן הזה ממש פה…" הוספתי והכנסתי את באד
"מזל שהוא סנטימטר ליד הבניין שלי כי אחרת הייתי רוצח אותו!" לחשתי לדין
הגננת דחפה קצת דין כדי שיכנס וישחק עם שאר הילדים.
רק אני ודין נשארנו.
"אז איפה הבית ספר?" שאלתי
"צריך רק לפנות פה בכיכר ימינה ולהמשיך ישר-ישר-ישר עד שכבר תראה אותו…
"אה.. סבבה."
הוא די קרוב, סך הכול אני רק צריך לצאת מהבית – לפנות ימינה, עוד פעם ימינה בכיכר,
ולהמשיך כמה דקות ישר. אני כמו ה GPS. התגאתי בעצמי על שזכרתי את הדרך
בפעם הראשונה שאומרים לי.
"עצור במקום!" דין פקד עליי
"מה… מה קרה?"
הוא הצביע על כמה ילדים שהלכו מהרחוב שממול לבית ספר.
"מי הם? הם מהכיתה?"
הוא עשה כן עם הראש.
הילדים הסתכלו עליינו, הם קלטו בעיקר אותי .
"הם עושים מה שאני חושב שהם עושים?!" צרחתי
"כן. הם חוצים את המעבר ומתקרבים אלינ…"
ובשנייה אחת הם ניצבו מולנו
"הי דין." הם אמרו את ה- 'הי' בשקט. נראה לי שהם קצת כועסים עליו.
"הנה הבריטי שלנו שבגללו קיבלנו מבחן פתע!" הם שוב אמרו
אחד מהם הסתכל על השעה והבין שכבר מאוחר
"חכה – חכה בריטי. כדאי שתבקש מדין לצלם לך את הפרצוף,
כי אחרי ההפסקה הוא ישתנה!" אותו אחד איים עליי
"מה אתה מאיים עלי?" שאלתי ורציתי להבין
"אולי כן וא…"
"תסתום את הפה שלך, שמעת?" אף פעם לא דיברתי ככה, זה לא מה שלמדתי באנגליה…
אבל גם אף פעם לא ראיתי ילד כזה באנגליה.