להתעורר מחדש

פרק 1-
"עוד 10 שניות להחזיק מעמד" קרא המאמן בקולו הכבד לעבר קבוצת התלמידים
שמתחו את ידיהן במאמץ רב .
"שמונה, שבע, שש… " המשיך המאמן לספור לאחור כשמבצע את אותו התרגיל כהדגמה.
"וזהו" קרא המאמן מוריד את ידיו כלפי מטה מטלטל אותן בחוזקה.

"אחלה שיעור" אמרה ענבר בעודה נוגסת בכריך הטוסט שקנתה בקפיטריה, בדרכינו חזרה הביתה.
"כן" אמרתי
"אין, המאמן הזה פשוט הורס, השנה הזו איתו הולכת להיות מדהימה" אמרה בפה מלא.
הנהנתי בשקט.
"על מה את חושבת?" שאלה בעניין.
"כלום" השבתי בשקט, מרוכזת במחשבותיי הרבות שהטרידו אותי.

לא הבנתי מה ההתלהבות והעניין הגדול סביב המאמן החדש שהגיע אלינו.
אומנם, הוא נראה לא רע, בעל גוף שרירי ומוצק, חיוך זוהר שהספיק לכבוש בחודש האחרון את חצי מבנות כתתי,ועיניים ירוקות ששובות את כל המביט בהן.
אבל, משהו בו היה לי מוכר מדי.
אני לא זכרתי בדיוק מאיפה, אבל ידעתי בוודאות שהפעם ההיא שבה המחנכת שלנו הציגה אותו בפנינו כמורה החדש לספורט, לא הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו.

"ספיר" ניערה אותי ענבר ממחשבותיי.
"מה עובר עלייך?" שאלה כשבמבטה נשקפת דאגה.
"הכול בסדר" חייכתי לעברה חיוך מאולץ שמטרתו היחידה הייתה להרגיע אותה.
היא המשיכה להביט בי באופן מוזר, בוחנת את תגובותיי.
"טוב, אם את אומרת" אמרה מושכת בכתפיה, ממשיכה בדרכה.
הלכתי אחריה.

כיתה יא' היא כיתה לא פשוטה, הכיתה הכי קשה בתיכון, אולי בכל שנות הלימודים.
ההתחלה שלה הייתה די מוצלחת עבורי, אפילו מספר ציונים לא רעים זיכו אותי על ידי אימי במספר מתנות נחמדות ,כמו עגילים חדשים, כסף זמין לשופינג ועוד כמה הפתעות לכבוד הישגיי הגבוהים.
אבל מאז שהמורה החדש הגיח לבית ספרנו, נהייתי מעט מדוכדכת וטרודה בעניין שאיני מצליחה להיזכר איפה ראיתי אותו לפני כן.
הוריי גרושים כבר מאז שהייתי בת 5, אני חיה עם זה בשלום,כל עוד הם לא מתעלקים עליי ורודפים אחריי כדי שאעביר עבורם הודעות אחד לשני, אני בסדר.

כשהגעתי הביתה, זרקתי את התיק על יד הדלת וקפצתי על הספה, תופסת בידי הימנית את השלט לטלוויזיה ומתחילה במסע רביצה ארוך מול הקופסא הממכרת עד לשעות הקטנות של הלילה, לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות חוץ מזה.
דפיקות בדלת הפריעו לצפייתי, ונאלצתי לקום מהספה, עוטפת את עצמי בשמיכה חמה בחורף הקר.
הופתעתי לגלות מי עמד בפתח הדלת.