עיניים אדומות, כנפיים לבנות- תחילתו של הסוף

היא מביטה בהערגה מטה, חושבת על כל אלה שיש ביכולתם להיות חופשיים.
האם היא תזכה יום אחד לחופש שלה?
היא מושכת את שמלתה הלבנה, מקפלת אותה מעט בקצוותיה.
הרוח העגומה פורעת את שערה בכבדות, גורמת לו להיכנס למעט לעיניה ולעוור אותה לשנייה.
עיניה הכסופות מביטות הרחק אל האופק, רואות את הכל. היא התגעגעה לימים בהם היה ביכולתה לראות את העתיד. היא הייתה יודעת בדיוק מה לעשות אז.
היא אפילו הצילה חיים פעם.
כעט היא כלואה במגדל הישן הגבוה. כוחה כבר כמעט ונטש אותה, הכל התחיל באותו יום, אותו יום בו היא פשוט הייתה חייבת לדבר להגנתו.
אבל זה לא משנה עכשיו, הרי דבר לא ישנה את שקרה.
כנפיה הלבנות מרפרפות מאחוריה, יוצרות משבי רוח קלים. היא התגעגעה לתקופה בה היא יכלה לפרוש אותם לגודלם האמיתי.
עיניה נעצמות עכשיו, גופה החלוש מתחיל לנפול.
"לפחות… לפחות אני מקווה שהעולם יסתדר בלעדיי… בבקשה אדוני, רק אל תיתן לו לפול…" אלו היו מילותיה האחרונות, בקשתה האחרונה.
ואז זה קרה. גופה נפל אל מעבר לחלון המגדל, ועיניה נעצמו בפעם האחרונה. מעגלים קוסמים פעמו באוויר וניצוצות לבנים ליוו את גופה אל הקרקע.
*
הירח בהק בעוז באותו יום. הילדה הקטנה שטיילה לה בשדה לא הייתה מודעת לכך שאותו רגע ממש, נחתה קרוב לידה נערה, נערה מתה. היא המשיכה לה בדרכה, ממשיכה לצעוד ולזמזם לאורך הנהר.
אם היא הייתה מקשיבה יותר טוב, היא הייתה יכולה לשמוע את קול צחוקו של המוות, ואת בכייה השבור של הנערה.
הרוחות סערו באותו לילה, עלים ואשפה עפו לכל עבר.
והילדה?
היא המשיכה לצעוד ולזמזם, אך אם הייתם מביטים בעיניה, סביר להניח שהייתם יכולים להבין מדוע היא כה שלווה.
עיניה היו אדומות. אדומות כדם.
היא החזיקה בידה מקל קטן, עשוי עץ פשוט. היא לא היתה מודעת מהסיבה הפשוטה.
היא התעלמה.
"הו אליס, נתת לעולם למות שוב, כמה חבל, אני מניחה שלא יהיה לך אכפת אם אני אקח את מקומך נכון?" היא מלמלה לרוח וצחקה. צחוקה היה עדין בצורה מפחידה. היא הגיעה לצוק גבה-קומה והביטה ממנו אל שלל העולם. ברגע שעיניה נחו על המגדל הגבוה הישן,
היא נעצרה.