אין אפשרות להתחבא פרק אחד חלק ב'

כמו שמרנה אמרה – ארוחת הבוקר הוקדמה היום. כשהתיישבתי בשולחן שלי כל החניכים כבר אכלו.
ניסיתי להרגיע את הדופק שלי, אבל כמובן שלא הצלחתי. מה גרם לצדפה להישבר ככה? לא נראה לי שאבא שלי הביא לי מתנה מקולקלת.
"כדאי שתאכל, אנחנו צריכים את בן פוסידון שלנו מוכן לתפוס את הדגל." אמר קול לידי.
"ניק, אתה אף פעם לא אוכל." אמרתי ופניתי להסתכל בחבר הכי טוב שלי.
השיער הבלונדיני המדובלל שלו היה חצי מוסתר מאחורי כובע קסקט ירוק. העיניים הצהובות שלו הביטו בי בשעשוע מאחורי משקפי שמש והוא לבש מעיל צבעי ומכנסיים בצבע חאקי. הוא היה נראה כאילו מתכונן לקטול מפלצות ענקיות, אם הגובה שלו לא היה מטר וחצי.
"אני כן! אני תמיד אוכל!" הוא מחא.
"כן, כשמתחילים כבר את המשחק." הצטרף קיירו לשיחה.
קיירו היה בן האדס. הוא גדול ממני בשנה והאופי שלו מוסיף לו עוד כמה שנים, אולי בגלל שהוא בן האדס.
קיירו (או אדם, בשם האמיתי שלו) תמיד היה לבוש בז'קט עור שחור, אפילו בקיץ. הוא סירב להגיד למה, וכל פעם שהסתכלתי עליו חשבתי על סופת שלגים: אסון גדול והרסני שיכול למחוץ אותך בקלות. למרות כל מה שאפשר לחשוב עליו, קיירו דווקא נחמד, או אולי רק אלינו…
קיירו, ניק ואני החצויים היחידים של שלושת הגדולים. ניק בן זאוס, קיירו כמו שכתבתי האדס ואתם כבר יודעים שאני בן פוסידון. אני יודע שאנחנו אמורים לשנוא זה את זה, אבל משום מה אנחנו חברים טובים. כמו שמרנה, שהיא בת אתנה, חברה שלי. כנראה כולנו דומים יותר מדי אחד לשני.
"באמת אחי, תודה שיש לך בעיות." אמרתי לניק.
"אם תודו ששניכם גלמים!" הוא צעק.
"חכה חכה במשחק כשאני אתפוס אותך." אמר קיירו. "אני אכריח את שופטי המתים לשלוח אותך לטרטרוס."
ניק צחק. "ואבא שלי ישפד אותך בברק. שמעת פעם על דבר שקוראים לו 'סדנה לשליטה בעצבים'?"
קיירו קם. "חסר לך שאתה לא בורח."
ניק גם קם והתחיל לרוץ. קיירו רדף אחריו.
נאנחתי והתחלתי לאכול את הפיצה שלי. מה לעשות? אני מת על פיצה.
"תגיד, חשבת במקרה על להחליף חברים? אני חשבתי על זה הרבה." אמרה לי אילנה משולחן אפולו.
החברה החמישית בחבורה: אילנה רנק. בת אפולו מהדם ועד העצמות. כשראיתי אותה השתדלתי לעצור את הפרפרים בבטן שלי.
"חשבתי פעם, אבל נראה לי שיש כל מני סוגים של חברים שאי אפשר להחליף." עניתי וחייכתי.
"לי נראה שהם יחליפו אותך יום אחד."
"אם הם ישאירו אחד את השני בחתיכה אחת."
"אין סיכוי שזה יקרה!" צעק קיירו בזמן שרדף אחרי ניק.
שנינו צחקנו. ניק וקיירו הם חברים משוגעים, אבל זה לא שאנחנו נורמאלים.
"לא אכפת לך ששני החברים הכי טובים שלך מנסים להרוג זה את זה?" צעקה אלי מרנה.
"הם יירגעו." צעקתי בחזרה.
שלושתנו צפינו בניק וקיירו, עד שקיירו סוף-סוף הצליח לתפוס בחולצה של ניק ולהפיל אותו.
"תמסור ד"ש לאבא שלי!" צחק קיירו.
"אתה תפגוש אותו בעצמך!" ניק אמר.
קמתי. "או אולי כולנו."
"מה?"
הצבעתי לעבר עץ האורן של תאליה, עשרות מפלצות עברו את ההגנות הקסומות והתקדמו לעברנו.