החיים לא משהו – עונה 3 – פרק 12

היה לי צליל של הודעה מהאייפון, הוצאתי את האייפון מהטיק, הודעה מנדב, קראתי את ההודעה, בום, האייפון נפל לי מהיד.
זה לא יכול להיות!!

נקודת המבט של איתי:
לפני רבע שעה:
חזרתי לפינה, למזלי נדב עוד היה שם, איב נשארה מחוץ לכיתה, התיישבתי ליד נדב, אני לא יודע למה אני עושה את זה…
לקחתי את האייפון של נדב מהשולחן הקטן שהיה מונח לידינו,
נדב: "תביא" אמר מהר
אני: "לא רוצה" אמרתי וקמתי ממקומי.
נדב: "נוו תביא יא הומו" אמר והתחלתי לרוץ בכל הפנימיה כשנדב רץ אחרי, עברתי ליד הכיתה, איב עמדה שם, הושטתי לה את האייפון מבלי שנדב שם לב, דפוק…

נקודת המבט של איב:
ראיתי את איתי רץ עליי כשנדב רודף אחריו, לקחתי מידו את האייפון, עכשיו החלק הכי קל, ההודעה.

נקודת המבט של איתי:
המשכתי לרוץ כמו מפגר בכל הפנימיה בשביל להרוויח זמן לאיב, למה אני עוזר לה בכלל??
נדב: "נוו יא בן זונה תביא כבר" אמר כשהוא רודף אחרי
יש לי כבר סחחורת מכל הסיבובים שעשיתי לו סביב הפנימיה, רצתי בחזרה לכיוון הכיתה מקווה שאיב גמרה את מה שהיא רצתה לעשות, לקחתי מהיד שלה את האייפון והפסקתי לרוץ, אני מתנשף כמו לא יודע מה, הסיגריות האלו לא עושות לי טוב….נדב גם עצר.
אני: "תפוס" אמרתי וזרקתי לעברו את האייפון שלו.
נדב: "אידיוט" אמר, הסתובב והלך.

נקודת המבט של מאי:
בום. היא הפילה את האייפון משוק :0, הרמתי את האייפון המנופץ מהריצפה וקראתי בלב את ההודעה 'את כבר לא עושה לי את זה, הבנתי שאני אוהב את איב, אל תצרי קשר' מה???
דחפתי את האייפון ליד של אור ורצתי לניל ונתתי לה חיבוק, מה יש לבן אדם הזה?? עוד פעם להרוס לה את החיים???

נקודת המבט של ניל:
מאי רצה אליי בחיבוק, יצאתי מהשוק, התחלתי לבכות, הפעם זה אמיתי, הוא ל-א ר-ו-צ-ה א-ו-ת-י, זה אמיתי, סתם הייתי כמו כולן, כמו כל הזונות שלו, הייתי כמו משחק בשבילו, כשהוא רצה אותי, הוא התקרב אליי, שיקר לי שהוא רוצה אותי, כשהוא לא רצה אותי הוא פגע בי, אני משחק שלו, אבל לא יותר! עכשיו כבר אין נדב וניל או ניל ונדב ולא יהיה!!
בכיתי על הכתף של מאי שחיבקה אותי, אור וספיר הצטרפו לחיבוק לאחר שקראו את ההודעה…
יצאנו מהחנות, המשכנו להסתובב בקניון, כל אחת עם המחשבות שלה,
אני: "אני רוצה להיות לבד" אמרתי בשקט לאחר שתיקה ארוכה
מאי: "בטוח?" שאלה, והנהנתי בראשי
ספיר: "נדברי איתנו" אמרה והן הלכו, יצאתי מהקניון, הסתובבתי קצת בעיר, כלום לא השתנה בחודש הזה…
חשבתי על נדב, על כל מה שעברנו ביחד, זהו? זה נגמר?, עברנו כל כך הרבה, היינו בקושי חודש ביחד ועברנו מלא…
התיישבתי על אחד הספסלים שבגינה ליד הקניון, הסתכלתי על הילדים הקטנים שרצים לכל אבר, אחד מהילדים ממש מוכר לי, מי זה?, הילד הזה התקרב אליי, עוד ועוד, הוא התיישב לידי, כבר זיהיתי אותו, ירדו לי דמעות מהעניים, למה הוא כל כך דומה לאח שלו?, הוא נתן לי חיבוק גדול כשהוא אומר בשמחה את שמי.
אני: "מה קורה יואב?" אמרתי כשהתנתקנו מהחיבוק (מי שלא זוכרת, יואב הוא אח של נדב)
יואב: "למה את לא באה לבקר אותי?" שאל
אני: "אל תדאג, אני יבוא" אמרתי כשאני בטוחה שאין מצב שאני יבוא…
יואב: "יששש!!" אמר וסיגל (אמא של נדב ויואב) התקדמה אלינו
אני: "היי סיגל" אמרתי בחיוך מזוייף והיא התיישבה לידי
סיגל: "איזה מזל שאני רואה אותך" אמרה ויואב רץ בחזרה למגלשה
אני: "למה?" שאלתי מסוקרנת
סיגל: "חשבתי אולי, כמובן אם זה בסדר מבחינתך שתעשי מחר בייביסיטר על יואב, אם את יכולה כמובן, הוא כל הזמן רק שואל עליך" אמרה, מה עכשיו אני צריכה להיות בבית של נדב כשהוא נפרד ממני עוד לשמור על אח שלו שמזכיר אותו ברמות!?!?, כנראה שאמא שלו לא יודעת על זה שהוא נפרד ממני…
אני: "אני חושבת שזה בסדר" אמרתי בחיוך, הכול בשביל יואב החמוד הזה…
סיגל: "יופי, ממש הצלת אותי, אני יודע לך כבר מחר מתי"
אני: "בסדר" אמרתי וקמתי מהספסל
סיגל: "ביי תודה" אמרה
אני: "ביי" אמרתי והתחלתי ללכת חזרה לפנימיה.
עליתי לקומה של חדרים של הכיתה שלי, נדב ישב עם כול החברים הערסים שלו בפינה שהם ישבים תמיד, לא אמרתי לו כלום, אני גם לא רוצה, הוא חייך אליי את החיוך המושלם שלו, מה יש לו? הוא עושה לי בכוונה, להראות לי שהוא 'ניצח'.
נכנסתי לחדרי, נשכבתי על המיטה עם הלפטופ, פייסבוק קצת לא יזיק להיום הנוראי הזה , עצרתי על סטטוס של נדב: 'איב נוימן אוהב אותך ❤'
זה אמיתי….