ללמד את הרע – פרק 2

נק' מבט של לוק –
מאיפה הברבי הזו נחתה עליי עכשיו? זיוני שכל פשוט.
יצאנו מתוך משרד המנהל, והיא התהלכה במהירות במסדרון, כמעט בריצה קלה.
"לאן את הולכת בדיוק?" צעקתי אליה. "לשיעור!" היא צעקה בחזרה מבלי להסתובב אליי, ומרחוק ראיתי אותה נכנסת לאחת הכיתות.
הרמתי כתפיים ויצאתי מתוך מבנה בית הספר, והתיישבתי מאחוריו על אחד הספסלים, יחד עם טרבור ומקס. הוצאתי מתוך הקופסא סיגריה אחת, והדלקתי אותה.
"מה אדמונד אמר לך? עלייך ועל הבלונדה?" טרבור אמר ונשף את עשן הסיגריה דרך האף שלו.
"סתם, היא הולכת ללמד אותי, אני צריך להוציא ממוצע 75" אמרתי ונשפתי דרך הפה.
"בהצלחה" מקס אמר ונקרע מצחוק. הוא מכל האנשים יודע שלא משנה עד כמה חכמה היא – בחיים היא לא תצליח ללמד אותי.
"סתום" פניתי אליו עצבני, למרות שצדק.
"תירגע, לפחות אתה לומד איתה – אולי יצא לך מזה משהו, היא פצצה" טרבור אמר בקריצה וטפח לי הגב בחוזקה שלא הזיזה לי.
"מה אני צריך אותה כשכולן רוצות אותי?" אמרתי ונשפתי את העשן שוב. כל הבנות בבית הספר נצמדות אליי, אני רק צריך לבחור את מי בא לי. ואת האמת? לא בא לי אף אחת. מתאים לי ככה, כל לילה בחורה אחרת.
"יש לה חבר" מקס התערב, ואני הרמתי גבה. "הא כן? מי?" שאלתי והסתכלתי עליו.
הוא כיבה את הסיגריה שלו, "נו זה מקבוצת הכדורסל, שכחתי איך קוראים לו, הקפטן" הוא אמר.
דילן פארקר הבן כלב. תמיד שנאתי אותו.
"פארקר" הזכרתי לו. "אההה נכון, דילן פארקר" מקס אמר והנהן בראשו.
מה הבלונדה מוצאת בזין הזה? לא יכול לסבול אותו.
אחר כך קמנו כי המנהל מצא אותנו, והכריח אותי להיכנס לכיתה.
כשנגמרו כל השיעורים שבהם לא עשיתי כלום, יצאתי לכיוון חניית בית הספר.
ליד מכונית הב.מ.וו השחורה והמבריקה שלי שקניתי לעצמי מהכסף האינסופי של אבא, קלטתי את הבלונדה נשענת על המכסה מנוע ומסתכלת עליי מרחוק כשאני מתקדם אליה.
מה היא רוצה עכשיו?
הגעתי אליה, ונעמדתי מולה. היא שילבה ידיים. "נו מה?" שאלתי כשלא היה לי כוח לשתיקה הזאת בינינו.
"אם אתה זוכר נכון – אני צריכה ללמד אותך, ואני מעדיפה לגמור עם זה כמה שיותר מהר" היא אמרה ונעמדה.
"ברבי תראי – "
"אל תקרא לי ככה. יש לי שם, קלייר" היא קטעה אותי במהירות. גיחכתי.
"ברבי" אמרתי שוב, יודע שזה יעצבן אותה. "לא מתחשק לי ללמוד, ואני בחיים לא יוציא ממוצע 75 גם אם את איינשטיין" אמרתי והתקדמתי לצד אחד של הרכב.
"המנהל חשב שזה מה שתגיד.. בגלל זה הוא הודיע לי – אם אתה לא לומד, אתה לא נוסע לטיול בהוואי שיהיה בעוד שבועיים" היא אמרה ואני גיחכתי. אני יכול לנסוע מתי שאני רוצה לשם, אני לא צריך את הבית ספר בשביל זה.
"לא מזיז לי" אמרתי ופתחתי את דלת המכונית.
"זה מה שהוא חשב שתגיד גם.. אז הוא התקשר לאבא שלך והודיע לו" היא אמרה ואני עצרתי את עצמי מלהיכנס לתוך הרכב.
פאק, אם אבא שלי יודע אני חייב ללמוד – אם אני לא אלמד, אני לא אראה אפילו אגורה אחת יותר.
"טוב בסדר" נכנעתי לאחר כמה שניות, וחיוך מרוצה שעיצבן אותי עלה על שפתיה הוורודות. היא יפה יפה, אבל קרצייה.
"אל תעצבני אותי" מלמלתי והתהלכתי לצד השני של הרכב.
"כנסי" הוספתי, ופתחתי לה את הדלת. "למה?" היא שאלה והסתכלה עליי מופתעת.
"את רוצה ללמד אותי לא? כנסי כבר" רטנתי.
"אני לא רוצה ללמד אותך – אני חייבת. אם אני לא אעשה את זה, גם אני לא אלך לטיול" היא אמרה ונכנסה באי רצון לתוך הרכב, וחגרה חגורה. סגרתי את הדלת, והסתובבתי אל הצד השני ונכנסתי. התחלתי לנסוע, והיא הדליקה את הרדיו ושמה שירים של איזה להקת בנים זייפנים.
"תכבי את זה" מחיתי. "למה? אתה לא אוהב את יוניון ג'יי?" היא צחקקה והגבירה את המוזיקה. יש לה מזל שהיא בחורה.
"אני לא אוהב מוזיקה בכללי" אמרתי וכיביתי את הרדיו כשעצרנו ברמזור אדום.
היא פתחה את עיניה בהפתעה והביטה בי. "שקרן, אין בן אדם בעולם שלא אוהב מוזיקה" היא גיחכה.
"אני לא, עכשיו שתקי" אמרתי והמשכתי לנסוע כשהרמזור נהפך לירוק.
יכולתי לראות מהצד שהיא גלגלה עיניים, וסימסה למישהו חזרה ששלח לה הודעה.
"מי זה?" סיקרן אותי לדעת.
"לא עניינך" היא אמרה והחלה להקליד כמה דברים באייפון הלבן שלה עם המגן הוורוד.
"לא צריך" מלמלתי בגיחוך.

נק' מבט של קלייר –
הוא חנה את הרכב המדהים שלו, ויצאנו מתוכו.
נעמדנו מול בית ענקי, שנראה כמו ארמון – ומסביבו עציצים ומזרקות מים מרהיבות.
"זה.. הבית שלך?" שאלתי בעיניים גדולות. ידעתי שהוא עשיר, אבל זה כבר מוגזם.
"כן" הוא ענה בקלילות, והתקדם אל עבר פתח הדלת. אפילו היא הייתה ענקית.
הוא הוציא מתוך הכיס שלו מפתח, ופתח את הדלת. "את רוצה להישאר בחוץ?" הוא שאל כשראה שאני עדיין עומדת ליד הרכב. בלי להגיד כלום התקדמתי אליו, ונכנסנו לתוך הארמ – הבית.
הכול היה בצבע זהב – המדרגות המסולסלות, השטיחים, התקרה, הקירות, החפצים – הכול.
"סוואנה ומירנדה, אח' התגעגעתי" הוא אמר בחיוך ונשק בלהט לשתי הבנות שנכנסו לסלון, שהיו לבושות בחלוק ורוד ובהלבשה תחתונה. אחת הייתה בלונדינית כמוני, והשנייה הייתה אדמונית.
שתיהן היו יפות, מלאות איפור וגבוהות.
"מי זו?" האדמונית אמרה והצביעה עליי, כשעמדתי מאחוריהם.
"סתם אחת" הוא ענה ונשק להן לשלום לפני שהן הלכו לכיוון אחר בבית הענקי והמוזהב שלו.
"סתם אחת?" שילבתי ידיים בכעס. הוא לא ענה ורק עלה במדרגות.
"בואי" הוא אמר כשהגיע כבר לאמצע שלהן. נאנחתי ועליתי אחריו, נזהרת לדרוך על המדרגות היפיפיות.
הגענו לחדר שלו – שהיה שונה מכל הבית. לא היה בו פריט אחד מוזהב – הוא היה נראה כמו חדר רגיל של בנים, אך עצום.
ובחדר רגיל של בנים – אני מתכוונת לתמונות של הבחורות הערומות שמילאו את הקירות.
הוא הסתכל עליי וצחק כשראה את הפרצוף הנגעל שהיה לי. "יפות לא?" הוא שאל והסתכל על התמונות גם כן.
"אתה בן אדם דוחה" מלמלתי והתיישבתי על הכורסא הקטנה, בצבע שחור מבריק שהייתה לצד המיטה.
"תשבי על המיטה" הוא אמר בזמן שהוא התיישב על כיסא מסתובב שחור והדליק את מסך הפלזמה הגדול שהוצב לו על הקיר.
"בחיים לא! מי יודע כמה בנות היו על זה ו – " עצרתי את עצמי נגעלת מלהמשיך את המשפט.
"תירגעי, את יכולה לשבת על זה, אני לא נותן להן להיכנס לי לחדר. אם אני מזיין מישהי – זה לא יהיה על המיטה שלי" הוא אמר ואני נגעלתי שוב.
"כאילו שזה מרגיע אותי" מלמלתי והמשכתי לשבת על הכורסא. הוא רק הרים כתפיים וזרק לעברי כמה ספרים. הרמתי גבה.
"נו מתחילים או מה?" הוא שאל בקוצר רוח. גלגלתי עיניים ופתחתי את הספר הראשון.