המציאות פה בלעדייך פרק 4

נקודת מבט של מואר
"איפה היא אחי?" שאלתי את רועי בשקט כשישבנו בחוף עם הבירה. "נסעו בול ליפני שבאת" הוא אמר. "אמרת שאני בא?" שלאתי משהו פה לא ניראה לי ..
"אולי הזכרתי את זה פה ושם" הוא אמר וניכנסנו למים.
כעבור שבוע*
**נקודת מבט של זוהר
"שני חיילי מג"ב ניפגעו בגבול סוריה עקב השתוללות של המורדים…." השדרנית אמרה .
פחדתי. הרגשתי שמשהו לא בסדר.
הרי אושר כתב לי אתמול שהוא בגבול.. ואז קיבלתי את שיחת הטלפון. "זוהר אושר בבית החולים" זה היה אבא שלו התקשר אליי. "זה הוא? הוא נפגע?" שאלתי בקול רועד. "כן אבל אנחנו נהיה חזקים בשבילו" הוא אמר מנחם. אבא שלי הקפיץ אותי לבית החולים. אי אפשר לתאר כמה דאגה הרגשתי. "אושר לוי?" שאלתי בקבלה.
"קומה 3 חדר 364" האחות אמרה לי בחיוך.
כבר הרגשתי את הדמעות יוצאות לא יכולה לתאר לעצמי מה יקרה לי בלעדייו. ואז.. ראיתי אותו.
**נקודת מבט של מאור
ישבתי בערב מול בטלויזיה רואה משחק ותוך כדי מתעדכן קצת באייפון.
"מקפיץ אותי ללחיפה?" רועי שלח לי הודעה. "מה זה מקפיץ נסיעה של שעתיים "עניתי לו מה לעזעזל הוא איבד בחיפה?!
"אושר בבית חולים נו מה אתה לא רואה חדשות ידבע" הוא כתב.
"אז אתה רוצה לסוע אליו? מה אתה חברה שלו?" החזרתי לו. "אם כבר מדברים עליה היא שם.. " הוא אמר. "חמש דקות אצלך" כתבתי לו והתארגנתי
. לא מוכן לבזבז עוד הזדמנות לראות אותה. צריך את זה כמו אויר לנשימה.
היא ניראתה חיוורת עניה אדומות מבכי.. רואים שהוא חשוב לה.
היא הסתכלה עלי שניה ועברה לידי כאילו שאני לא קיים מבחינתה.
"אסור לך להיכנס עכשיו" הרופא אמר לה. היא התווכחה איתו קצת כמו תמיד לא מוותרת..אבל הוא היה נוקשה בדעתו. היא התישבה באחד הכיסאות והתישבתי לצידה.
"את תמשיכי להתחמק ממני?" שאלתי אותה אחרי שתיקה ארוכה. "תעזוב אותי מאור" היא אמרה עם מבט מושפל עוד לא הסתכלה עליי. "לא בכבוד שלך להרים תראש להסתכל לי רגע בעניים?" שאלתי. "מה אתה רוצה?" היא שאלה והביטה בי.
העניים האלו הכחולות המסתוריות. " לא נימאס לך להתחמק ממני?" שאלתי שוב.
"אני לא " היא אמרה והשפילה שוב את מבטה. "כוסעמק תסתכלי עליי!" הרמתי טיפה את קולי.
אנשים הסתכלו אבל לא היה לי אכפת.
ואז היא אמרה את מה ששבר אותי זה מה שהיא החליטה להגיד לי אחרי שנתיים של געגועים.
"דיי מאור! אנחנו כבר לא בנים 15! לא הזוג המושלם שכולם קינאו בו .
אני המשכתי הלאה, ואני במקום טוב. זה החבר שלי ששוכב שם בחדר חסר הכרה כמו שאתה כבר מכיר. זה לא הזמן ולא המקום לנהל בו את השיחה הזאת ! וכדאי שגם אתה תמשיך.."
היא צעקה בבכי.