הנקמה השלישית פרק שלוש חלק א'

או-קיי. אחרי שארין חפרה לכם, הגיע התור שלי לספר.
שכבתי על המיטה שלי במערה הפרטית שלי מתחת לביתן הפייסטוס*. השעה היתה בערך אחד-עשרה אבל לא הייתי עייף. אפילו לא קצת.
אתם יכולים להגדיר את זה כהתרגשות לפני מסע החיפושים. אני מגדיר את זה רק במילה אחת: געגוע.
התגעגעתי לאיימי. אפילו לא עבר יום, ואני התנהגתי כאילו לא ראיתי אותה חמישים שנה.
ניסיתי לשחק במשהו בקונסולת משחקים שהתקנתי במיטה שלי, אבל נפסלתי תמיד על השלב הראשון.
בסופו של דבר התשישות תקפה אותי בבת אחת, ונרדמתי לפני שהספקתי לפהק.

חלמתי על היום שבו פגשתי את ארין ואיימי.
ישבתי בגבעה שעון על העץ של תאליה. ברחתי לשם אחרי שהפלתי כמה בני ארס לאגם עם קטפולטת האנשים שלי והם ניסו להרוג אותי.
הוצאתי כמה ברגים ואומים והתחלתי לשחק איתם. הפרעת הקשב שלי לא אפשרה לי לשבת בשקט בלי לעשות כלום.
מיד אחרי שגמרתי לבנות דרקון מיניאטורי שמעתי צעקת עזרה חלושה, ואחריה שאגת מפלצת.
זינקתי מיד על הרגליים שלי והבטתי קדימה. שתי נערות – אחת כנראה בת גילי והשנייה צעירה יותר – ניסו פחות או יותר להתחמק ממינוטאור. זאת שהייתה בת גילי צלעה כשהלכה, והשנייה בכלל לא זזה.
הוצאתי את החרב שגנבתי לאחד מבני ארס מהנדן. החרב היתה כבדה, אבל הצלחתי לא להפיל אותה.
הסתערתי על המפלצת.
"היי! פרוני!" צעקתי. "לא הרגו אותך לפני אלפי שנים?"
נחיריו של המינוטאור התרחבו בעצבנות. הוא רץ לעברי, אבל הצלחתי להתחמק בקלות ושיספתי את בטנו.
"מווו?" הוא געה שנייה לפני שהתפורר. כל מה שנשאר ממנו היה רק קרן שחורה-לבנה.
שמטתי את החרב ורצתי לעבר הנערות.
"אה… אתה…" בת גילי מלמלה.
הושטתי את ידי ללחיצה. "היי, אני טימי. וככה כל הבנות מגיבות כשהן רואות אותי."
היא לחצה את ידי. הידיים של שנינו הזיעו.
"אני ארין. אחותי… היא מדממת." ארין נראתה עדיין המומה. היא כרעה לצד אחותה.
כרעתי לידה. לילדה היה חתך מדמם בצד הגוף. זה לא נראה טוב.
הוצאתי בקבוק נקטר מכיס מעיל הרוח שלי והושטתי אותו לארין. "תטפטפי לה קצת מזה."
וזה מה שארין עשתה. עד שאחותה החלימה לגמרי היה לנו קצת זמן לדבר.
"אז מאיפה אתן?" שאלתי.
"אני ואיימי גרנו לא רחוק מפה, בערך קילומטר. פשוט היום בבוקר המפלצת הזאת תקפה אותנו וברחנו לכאן." קולה של ארין היה מעט שבור.
"אתן גרתן עם אימא או אבא שלכן?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. היה ברור שהן חצויות, ולפי השיער הבלונדיני והעיניים האפורות, היה ברור גם שהן בנות אתנה.
"אנחנו גרנו עם אבא שלנו, אבל היצור הזה… הוא הרג אותו בבוקר."
השפלתי את ראשי. אימא שלי מתה בדיוק מאותה סיבה.
"רגע, איך אתה יודע שלא גרנו עם שני ההורים שלנו?" ארין עברה למצב התגוננות, כאילו היא מחכה שאתקוף אותה.
"זה… טוב, זה קצת מסובך להסביר."
"אז תסביר לי."
סיפרתי לה על הכול לגבי החצויים. מתישהו גם איימי התעוררה והקשיבה לי.
"אז אתה אומר שהאלים היווניים חיים עכשיו באמריקה, ואני, איימי ואתה הבנים של אחד מהם?" סיכמה ארין את כל מה שאמרתי.
"אה, כן."
היא נשמה נשימה עמוקה. "איכשהו, אני מאמינה לזה."
"באמת?"
"אל תנסה לרגום לי לשנות את דעתי."
"או-קיי."
"רגע, אז מי אימא שלנו?" שאלה איימי.
"אתנה," אמרתי ובהיתי בסמל הינשוף שהופיע לשתיהן מעל הראש. "אלת החוכמה והקרב."

החלום שלי השתנה. עכשיו הייתי בצינוק שראיתי בחזיון של רייצ'ל. לידי ישבה איימי, אבל לא נראה שהיא ראתה אותי.
לפני שהספקתי להגיד משהו מישהו נכנס לצינוק.
הוא נראה כמו בן אדם, רק גדול ממנו בהרבה, ומכוסה חימר.
"לגאיה לא נמאס מהמפלצות המכוערות?" אמרה איימי. היא אף פעם לא ידעה לפחד טוב.
היצור לא אמר כלום. אולי הוא לא היה מסוגל לדבר. הוא רק אחז בידה והוביל אותה החוצה.
"לאן עכשיו?" היא שאלה.
"גאיה רוצה לענות אותך קצת." אמר היצור. אז אולי הוא כן מסוגל לדבר.
על פניה של איימי היתה הבעה קטנה של פחד, אבל אז היא חייכה. "אני אקבל את זה כמחמאה."
אני לא. חשבתי. אבל לא יכולתי לעשות כלום.
"גאיה רק רוצה להראות קצת ממה שקורה עכשיו לאלה המתבוננים בנו עכשיו."
הוא הביט בי, ובהנפת יד אחת החלום שלי התפוגג.