הימים האחרונים- פרק 7

פרק 7:

הכל היה מוכן. הייתי מוכנה לכול. רק רציתי להרוג את הטרויאלים האלו! לשחוט ולהרוג אותם.. אני אספר את כל מה שקרה…

קמתי בבוקר.. העפתי מבט זריז בחלונות הגדולים שבחדרי. ידעתי שאולי זו תהייה הפעם האחרונה שאראה משהו. לבשתי את הכפפות ושמתי את המגפיים והלכתי לברנדון. ביקשתי ממנו להראות לי את הוריו, הרי אנו מכירים.. אני לא אעשה להם כלום…
ברגע בו ברנדון הביא אותי לחדר הראשי בו הוריו נמצאים, אני חייכתי חיוך מתוק.
התקרבתי אל המלכה כדיי לומר לה עד כמה ששיערה יפה. הוא היה חום חלק וגולש..
"מלכתי, יש לך שיער מאוד יפה!" אמרתי "אני יכולה לבוא לראות אותו מקרוב?" חייכתי
"כן! ברור מתוקה!" חייכה
התקרבתי אל ראשה. שלפתי את הסכינים שהיו חבויים ומחוברים לכפפה הימנית. במהירות, ערפתי את ראשה. לאחר מכן, הטלתי קסם שיעשה את השמיים אפורים וקודרים (אתם יודעים, בשביל האווירה). היה מעט חשוך בחדר. המלך קרא לשומרים. השומרים פרצו את הדלת והגיעו במהרה. אני שלפתי מהכפפות סכין נוספת. הסכין הייתה ארוכה ובלתה לי מהמרפקים. זה היה שימושי כי כך התקפתי את מי שהיה מאחוריי. בנוסף, הוצאתי כמה סכינים מהמגפיים. מלמטה היו קוצים (כן, הלכתי עליהם), בקצה של המגפיים, שלפתי סכין. אם הייתי רוצה לבעוט באויב, הסכין הייתה פוגעת בו גם וכך היא הייתה שורטת אותו. בחלק העליון של המגפיים היו עוד כמה סכינים קטנות.
השומרים רצו לעברי והחזיקו בי. בעטתי בהם עם רגליי. כמובן שזה כאב להם, שרטתי אותם מעט. הם לא יכלו לזוז. נשפך דם על הרצפה, אך זה היה מעט מדיי בשבילי. המלך הזמין עוד כמה שומרים שילחמו נגדי.
חתכתי את כל השומרים אחד אחד. הוצאתי את ליבם, תלשתי את קיבתם ומחצתי את מוחם. החדר היה מלא בנוזל אדום וחם.. פניי וידיי היו מלאות בדמם. אני נטפתי דם.. את הדם של השומרים. לאחר מכן, המלך החליט להילחם 'בשביל כבוד משפחתו'.
רק חבל.. שלמשפחתו כבר אין כבוד. "לכי מפה מכשפה!" הוא קרא. הוא היה טיפש. ברגע אחד נעצתי את הסכין בליבו.. תפסתי בידיי את החתך המדמם. בתנועה חדה, קרעתי את בשרו. הדם הממלכתי של המלך זרם כמו נהר גועש. עד מהרה, הוא שכב בתוך שלולית דם טרייה. ריאותיו היו בחוץ, ליבו פסק מלפעום וקיבתו הייתה חתוכה לאלפיי חתיכות קטנות. אני הבטתי לרגע בברנדון, הוא היה המום. המום מאוד. הוא לא זז. הוא המשיך לצפות בי.
בזמן הזה, האח בן ה-11 של ברנדון נכנס לחדר. הוא שאל בכעס "מה קרה כאן?!" שאלתו לא נענתה מכיוון שכבר הספקתי לערוף את ראשו..
לאחר מכן, האח בן ה-9 של ברנדון נכנס. כמובן שלו היה צפוי אותו הגורל… פתחתי את בטנו והוצאתי משם את הכל.. חיללתי את גופתו עד שרק עורו נשאר שלם.
כל גופי היה מלא בדם.. ידיי, רגליי, פניי ובגדיי. הרגשתי כאילו התקלחתי, התקלחתי בדם.
ברנדון קם על הרגליים. הוא נראה עצוב ומזועזע.
אי אפשר להאשים אותו על כך…
הוא ראה את כל משפחתו מתה מול עיניו..
אך הפעם..
אחותו בת ה-5 של ברנדון נכנסה. שיערה הבלונדיני היה קצר ועיניה החומות והבהירות נצצו.
"למה כל החדר מלא במיץ הזה?" היא שאלה בתמימות
"זהו מיץ פטל.. הורייך שתו ממנו יותר מדיי והם הלכו לישון.. כמו היפיפה הנרדמת" אמרתי והתקרבתי אליה עם חיוכי הסדיסטי.
"זה מה שקרה גם לשומרים?" שאלה
"כן בדיוק" אמרתי ושמתי את הסכין ליד צווארה. הבטתי בעיניה החומות והתמימות… הן היו מסכנות… הן הזכירו לי את.. המבט שלי כשהייתי בגילה. בשנייה אחת החיוך הסדיסטי שלי הפך לחיוך שמח. לא הרגתי אותה.. אפילו שמלתה הוכתמה מעט בדם..
"את תוכלי להציל אותם?" הילדה שאלה בתמימות
"לא… הם ישנו לנצח…"
"עד שיבוא נסיך וינשק אותם! כמו שקרה ביפיפה הנרדמת!"
"כן! אולי זה יהיה ככה" חייכתי "עכשיו לכי לחדר! יש לי עוד כמה עניינים חשובים לטפל בהם"
ברגע בו אחותו הקטנה של ברנדון עזבה את החדר. ברנדון צעק:
"אני לא מאמין שעשית את זה!!!"
"כן. גם אני לא" אמרתי וחיוכי הסדיסטי חזר לפני.
"אני אהרוג אותך על זה!" כעס
"טוב, תהרוג אותי.. נראה אותך"
ברנדון רץ לכיווני עם חרבותיו. באמצע הדרך, הוא וויתר.
"אני לא יכול לעשות את זה!!!"
"למה? מה הבעיה?! הרגת אלפיי סטרנג'לנדים! למה אותי אתה לא יכול?!" שאלתי בתוקפנות
"כי.. כי.." הוא גמגם
"כי אתה עכשיו מרגיש את מה שאנחנו הרגשנו במשך שנים!!!" קטעתי אותו "אני לפחות השארתי לך את אחותך הקטנה!!! אתם הטרויאלים לא השארתם לנו דבר!!! ולמה? כי לכם אין גבולות!!! לפחות לנו הסטרנג'לנדים יש גבולות!!!" כעסתי
"גם לנו יש גבולות!" קבע
"כן?! אילו? לקחת משפחות שלמות לחצרות עינויים?!" שאלתי בכעס "עכשיו, אני רוצה שתקשיב לי" ביקשתי
"מה יש לך לומר?"
"עכשיו כשאתה יודע איך הרגשנו… אתה מוכן.. לרחם עלינו? יש לנו רק עיירה אחת! לא נותר לסטרנג'לנדים כלום! השלטונות הקודמים לקחו את כל מה שהיה חשוב לנו! הם הרסו את חיינו! אנחנו מועט לעומתכם.."
"שומרים! קחו אותה לכלא! מיד!!!"
"מה?! ברנדון! לא!!! בבקשה!!! אז לפחות… תבטל את הכיבוש! בבקשה! לא אכפת לי אם אמות.. רק שכל הסטרנג'לנדים שנותרו יישארו חיים!!! בבקשה…! זו בקשתי האחרונה!" אמרתי. השומרים החזיקו חזר בידיי.
"אם את רוצה למות.. אין בעיה! מחר אני מוציא אותך להורג"
"ברנדון.. אתה.. לא.. יכול.. לעשות.. לי.. את זה" אמרתי עם דמעות בעיניים
"אחריי שרצחת את כולם, את מצפה שאסלח לך?!" כעס
"אחריי שרצחת את כולם, אתה מצפה שלא אבקש שתציל את האחרונים שנשארו?" שאלתי עם תקווה.
השומרים כלאו אותי בכלא. הם סגרו את הסורגים ואני נשארתי, לבד בחושך.. מגואלת בדם..

לא רציתי להרוג את השומרים כי וויתרתי.. הרגשתי, שעשיתי את שלי…