רעיון גרוע

פרק 2:
כשקמתי בבוקר הייתה לי סחרחורת נוראית, ראיתי את עצמי פעמיים במראה ונפלתי פעם אחת במדרגות,
הראש שלי כאב בזמן כשהתרוממתי מן הרצפה,
חזרתי ישר למעלה, התלבשתי בבגדים ויצאתי מן הבית רותחת כולי.
הגעתי לחניית בית הספר ראשונה, רק עוד שעה יתחילו הלימודים, החניתי את המכונית ושמתי לב שבחנייה לידי חונה ילד עם שיער חום אדמדם עם עיניים חומות בוהה בשמשה של המכונית שלו,
ניחשתי שזה ילד חדש,
חשבתי לעצמי, צריך לפחות שיהיה לי חבר אחד, נכון? אבא שלי דואג לי בגלל זה שנים, שאולי יש משהו דפוק אצלי, שבגללו אני בודדה תמידית.

יצאתי מן המכונית לאחר עשר דקות של התלבטות אם לגשת אל הילד או לא.
דפקתי לאט לאט על החלון של המכונית, הילד נבהל כשראה אותי מחייכת לכיוונו, הוא פתח לאט לאט את החלון, לא עד הסוף, ושאל בקול חלוש,
"מי את?"
"אני דני" אמרתי בחשש, אפשר היה להרגיש את המתח באוויר,
"אה..שלום" אמר בנימת שאלה,
"אתה חדש פה, נכון?"
הוא הנהן,
אף פעם לא ידעתי איך ליצור חברים, אפילו לא בדמיון..
הוא יצא מן המכונית, לאט לאט ונעמד מולי,
הוא היה גבוה, הוא לבש חולצה בצבע כחול, ג'ינס אפור משופשף, ג'קט שחור ותיק שחור נתלה על כתפו,
הוא הסתכל עליי כמה שניות,
היה קצת צפוף בין המכוניות, התביישתי יותר ממקודם,
יצאתי מן הצפיפות המלחיצה והלכתי לכיוון השיעור הראשון, חלק מבית הספר התחיל להגיע ונעץ בשנינו מבטים,
ידעתי שזה רעיון גרוע, חרצתי את גורלו של ילד חדש לארבע שנים של התעלמויות ובדידות.
הוא הלך אחריי,
"מה השיעור הראשון במערכת שלך?" שאל,
הופתעתי מהעובדה שהוא דיבר איתי,
"אה…ביולוגיה עם מר מילר"
"גם אני" אמר וחיוך קטנטן הופיע על שפתיו.
הלכנו שנינו לכל השיעורים מסתבר שלשנינו יש את אותה מערכת..טוב כמעט,
אכלנו ביחד בקפיטריה,
דברנו, החלפנו מספרי טלפון שזה חידוש בשבילי כי המספרים היחידים שיש לי הם של אבא וסבתא שאני והיא אף פעם לא מדברות,
תמיד כשאבא מכריח אותי נוצר שקט מביך ואז ברכת שלום קצרה ומהירה,
הוא אמר ששמו מקס הניגן,
בסוף היום הוא פסע לכיוון מכוניתו לאחר שנופף לי לשלום,
וכך נסע לו,
החבר החדש שלי.