הנקמה השלישית פרק שתיים חלק ג'

האווירה בארוחת הערב היתה טעונה מאוד. רוב בני ארס נראו מעושרים מתמיד (וריי נראה כאילו הוא לא מאמין שאלו האחים והאחיות שלו) ואני ושאר בני אתנה הבטנו בהם בכעס, כל השאר סתם שתקו. אנדי, ליסה וג'ון החליטו לשבת היום באותו שולחן (הפעם כירון לא אמר להם שום דבר) וניסו לעודד אותי בלי לדבר. בני אפרודיטה גם די שמחו וקייטי הביטה בכל אחד בשנאה וגלגלה עיניים. טימי ישב בקצה שולחן הפייסטוס וכל בני הפייסטוס הביטו בו מחשש שישתגע שוב.
רק בסוף הארוחה הגיעו פרסי ואנבת' ופנו לדבר עם כירון. הפנים שלו נראו זקנות יותר מרגע לרגע.
"טוב, נעבור לזה עכשיו." הוא אמר לפרסי ואנבת', הם התיישבו לידו. "חצויים, כולכם בטח שמעתם על מה שקרה בתפוס את הדגל הבוקר."
כל הילדים מלמלו בחשש. כמה מבני ארס עשו פנטומימה של בכי, רציתי להרוג אותם אחד-אחד.
"אחרי האירוע היום, פרסי, אנבת' ואני סיכמנו שהנקמה של גאיה מתחילה להתממש." המשיך כירון. כל הילדים נראו מבולבלים מאוד. רק טימי, ליסה, ג'ון, קייטי, ריי, אני ואנדי ידענו על מה הוא מדבר, וזה לא שימח אותנו.
פרסי קם. "למי שלא יודע, לפני כמה שנים אנבת', אני ועוד כמה חצויים נלחמו בגאיה, ואחרי שניצחנו קיבלנו נבואה שהיא תנסה להתנקם בשבעה חצויים שדומים מאוד לנו."
בלעתי רוק. המחשבה שאלה נקמנית ומרושעת רוצה להרוג אותי בייסורים לא ממש שימחה אותי משום מה.
"עד עכשיו לא ידענו אם גאיה באמת תצליח לגייס מספיק כוח בשביל באמת לנקום, אבל יש לי הרגשה שגאיה רק התחילה בנקמה שלה." פרסי המשיך. "והיא מתכננת לנקום בכולנו, ובמיוחד בשבעה חצויים מסוימים שיושבים פה עכשיו."
כל החניכים הביטו אחד בשני בסקרנות, אבל אנחנו, שידענו, לא זזנו ממקומנו.
"אז אנחנו החלטנו," אמרה אנבת' בקול רם כדי להעביר אליה את תשומת הלב. "לשלוח את שבעת החצויים האלה למסע חיפושים. כדי לנצח את גאיה, וגם כדי להחזיר את איימי מביתן אתנה."
הלב שלי דפק. ידעתי מה היא עומדת להגיד.
"ואי אפשר לצאת למסע חיפושים בלי נבואה, אז…"
בחורה כבת גילם של פרסי ואנבת' הופיעה ליד השולחן של כירון.
היו לה שיער אדמוני, ועיניים ירוקות. ראשה היה מכוסה ברדיד שכיסה את רוב השיער שלה, אבל קצוות של שיער אדמוני הציצו משם. לא הכרתי אותה, אבל ידעתי מיד מי זאת – האורקל, רייצ'ל אליזבת דר. היא לא נראתה מסוכנת, אבל ידעתי מה האורקל יכולה לעשות לאנשים ששומעים נבואה. שמעתי על מספיק חצויים שהשתגעו, ומתו.
"רייצ'ל," אמר כירון. "השבעה החדשים שלנו צריכים נבואה בשביל מסע החיפושים שלהם."
"ברור, כירון." אמרה רייצ'ל ברוגע.
לשנייה, לא קרה כולם. אבל אז פנייה של רייצ'ל התעוותו, מפיה יצא עשן ירוק וקול שבהחלט לא היה אנושי נשמע ממנה:

הנקמה האחרונה, בשבעת החצויים
הם צריכים להילחם בשביל להישאר בחיים
קרבות ובגידות יפריעו בדרכם
כמה מהם, לא יחזרו לבדם

ואז, לא ידעתי אם זה חזיון או אמת, אבל הערפל יצר תמונה מטושטשת של ילדה, בת אחת-עשרה או שתים-עשרה, כלואה בצינוק חשוך ששתי מפלצות שמרו על היציאה שלו.
פלטתי נהמה כועסת חלושה כשקלטתי שהילדה בצינוק היא איימי. היא חיה, ובצרות.
רייצ'ל נרעדה, ואז חזרה להיות רייצ'ל. העשן הירוק התפזר ואיתו גם החיזיון.
שקט מוחלט. אף אחד לא ידע מה להגיד, ומי שכן היה המום מדי.
כירון היה הראשון שיצא מההלם. "טוב, תודה לעלמה דר." הוא אמר. "ובכן, אז אני מאשר מסע חיפושים. מי מאלו כאן יצא אליו?"
אני וטימי קמנו באותו הזמן. "אני."
גם ג'ון, ליסה ואנדי קמו. "ואנחנו."
מארק קם, ובני ארס הביטו בו במבט של גועל. "גם אני."
וגם קייטי קמה. "וגם אני."
הבטתי בכולם במבט של תודה. לא האמנתי שהם מוכנים לצאת למסע חיפושים שסביר להניח להרוג אותם רק בשביל אחותי.
כירון חייך חיוך מאולץ. "טוב, הם השבעה החדשים שלנו."
הלב שלי דפק, וקיוויתי שאף אחד שיושב לידי לא שומע את זה.
"אבל אתם עדיין צריכים יעד… וכלי תחבורה." אמר פרסי. "שבעה חצויים במסע אחד… תצטרכו משהו כדי להסתיר אתכם מהמפלצות."
הוא הביט באנבת' כאילו אומר: תעשי את זה את.
היא בלעה רוק. "בואו. יש לנו דרך להשיג לכם תחבורה."