'גיים אובר'

'גיים אובר'

אני מכירה אותך כבר שש שנים, אולם למדנו להכיר אחד את השנייה טוב יותר בחודשים האחרונים.
אני לפעמים חושבת שאני יודעת עלייך יותר מאשר על עצמי, לפעמים אני פשוט חושבת מה אתה הייתה עושה, כאילו שצורת החשיבה שלי נעשית דומה לך או לפחות מנסה להידמות לה.
בשבילי… אתה כמו משהו שתמיד היה בלתי אפשרי, אפילו בגדר דמיון, אבל רק בזכותך חלום הפך למציאות.
אמרתי לך פעם שאיתך נעשו כל הטעויות, זה נכון… אבל איתך גם נעשו השיחות הכי פתוחות ואמיתיות, המפגשים הכי מצחיקים ומהנים שחוויתי…
כשאני איתך, אני מרגישה כאילו הביטחון שלך נדבק בי ואני חשה מוגנת ובעלת ביטחון עצמי, כמובן שזה שלילי וחיובי גם יחד…
אני… אין לי מושג מתי הפכתי לכזאת, אבל אני לא זוכרת את עצמי בתור אדם חסר החלטיות, חסר ביטחון עצמי, בעל מצפון רב, אדם כבד ורציני מידי… אפשר להוסיף גם פרנואידי לפעמים…
אני גם יודעת שאתה לא מחבב את התכונות האלה, האמת שגם אני לא…
אבל אני מנסה חזק כל כך להפוך לאדם שלא תתבייש בו, שלא תרגיש נבוך לידו, שתזדקק לו, שתכיר בו כחבר אמיתי.
אני מתיימרת להיות אדם אסרטיבי, חזק, שלא ניתן לשחק עם ליבו או לפרוט על מיתרי המצפון הכבד שלו, אני מתכוונת להיות חזקה בשביל שנינו וללמוד לסלוח, לעצמי ולך, אני מתכננת להיות יותר שמחה וחייכנית, כדי לגרום לך לחיים בו זמנית, אני תמיד אהיה דאגנית… תצטרך לקבל את זה.
וכשאני רגישה בכל הנושא הקשור לניצול… זה חשש כמו חששות רבים ששוכנים בי, קשורים לעבר ומשפיעים על העתיד.
לך, כמו שאמרתי הרבה פעמים, הדברים נראים פשוטים יותר, קלילים, מלאים בהומור והקלת ראש, אפילו שאננות ונינוחות… אני לא מקנאה בזה, אני פשוט רוצה ללמוד ממך, את הדברים הטובים לפחות… כמו הכישרון האדיר שלך בשח מט (שאני מטילה עלייך משימה קשה, לא לוותר ולהפוך אותי לשחקנית קשוחה), כמו יכולת הביטוי המפתיעה שלך והידע הרב והשופע שלך בכל נושא.
יש ל כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך והרבה דברים שאני רוצה ללמד אותך…
אני מחבבת כמעט כל דבר שקשור בך, אפשר לומר שזעירים הדברים שמעוררים בי כעס או סלידה אך כשהם מעוררים… טוב, זה הביא למצב כמו עכשיו…
אני זוכרת שבכל פעם שאתה אומר לי דברים יפים, זה מתחיל ב'תעריכי את זה כי לא הייתי אומר את זה לאף אחד אחר' ונגמר ב'זה משפיל אבל לא אכפת לי עכשיו, כי כן קיים אבל'…
ה'אבל' הזה… פעם הוא לא היה קיים, אבל עכשיו הוא כן, והוא נאמר מפיך לפני שבוע ויומיים בדיוק.
אני רוצה להאמין שאתה באמת זקוק לי כי אני לא רוצה להשאיר אותך לבד, אף פעם וגם עכשיו… שחלפו יומיים וחצי הספקתי לדלות מעצמי דלי שלם של דמעות מלוחות ומלאות חרטות שהולכות ובאות בהדרגה ובכל פעם בעוצמה חזקה יותר.
אז אני תוהה… מה חשוב יותר?, הגאווה שלי?, כלומר העובדה שאני רק מחכה ממך לבגרות והתנצלות כנה כדי שהדברים יוסדרו ויחזרו לקדמותם, או הרצונות העמוקים שלי?, לשלוח לך הודעה ולפייס בנינו בידיעה שזה יהיה נורא משפיל, בהתחשב בעובדה שאני זו שהחלטתי שלא נדבר…
אבל אני לא זו שנכשלה במבחן החברות בנינו, וזה כבר עמוק וגדול יותר מאשר להיות 'רגשנית', זה היה חוסר אמון וזלזול מוחלט, נכון זה היה נושא אדיוטי למדי… ונכון הייתה כנה, ישיר ואמיתי איתי ואולי באמת זו הייתה הדרך להראות לי שאתה לטובתי, אבל נכון גם שהייתה אכזרי מידי והמילים האלה, קטנות או גדולות שיהיו, הן הותירו אותי פעורת פה, זועמת ופגועה.
כי אם לא אתה אז מי?, אם אתה אומר מילים כאלה?, האדם שכועס כשאני מעזה לאבד בו אמון, האדם שרוצה שאספר לו הכל, האדם שאמר שהוא רוצה שמישהו יזדקק לו, האדם שאמר שמקומו בחיי לא פחות בטוח מקירות הבית שלי…
אבל עכשיו, הקירות האלו לא יציבים, הם מתפוררים ועומדים לקרוס, בדיוק כמוך.
תראה, אני יכולה לנחש מה אתה חושב לעצמך, 'היא כזאת נאחסית', 'איזה רצינית, אלוהים', 'נמאס לי מהאידיוטיות הזו', 'איזה כבדה'…
אני גם יודעת שלא אכפת לך מה אני חושבת או אם אני לא אדבר איתך בגלל מישהו, ולמרות שלא הייתי עושה את זה אף פעם, המישהו הזה הוא אתה אז כל התמונה משתנה.
המצב בנינו לא איזו רכילות זולה, הוא צריך להישאר בנינו כמו שאמרתי לך פעם, 'אם יש לך משהו נגדי תאמר את זה עכשיו, בוא נדבר בכנות ובישירות, נפתור את הדברים, נגיע לפשרה'.
בכנות, אף פעם לא העליתי בדעתי שאי פעם אגיע למצב הזה, רציתי, אבל לא ציפיתי וכמו שאתה אומר, 'אין חרטות'… אולי חוץ ממשאלה קטנה שהדברים היו מתחילים בדרך שונה כי בכל זאת, אני מרגישה שקיימים בנינו מחסומים שאתה לא מרגיש אבל אני כן, כי הם שלי ואני מבלי להבחין ממקמת אותם וחוצצת בנינו.
אני יודעת שאתה הטיפוס הגאוותן שלא יבקש סליחה, מבחינתך שיתנצלו לך אבל חלק מהאדם שאני מתיימרת להיות הוא אדם שלא בקלות יבקש סליחה כאשר הוא איננו אשם לחלוטין וייתן לאנשים לדרוך עליו או לעשות לו טובה…
מה שאני עושה עכשיו הוא 'מתקנת את השבור', אני שברתי אז אני משלמת עכשיו… בגלל זה אני כותבת את זה את האמת… השפלה או מבוכה, כבר לא אכפת לי כל עוד זה אמיתי וזה מגיע ממני בלבד… חוץ מזה, אני מנסה להסיר את המחסומים האלה, אז הנה אחד נפל, מבוכות והשפלות בנינו, שיהיו בשפע, אם אנחנו באמת מתכוונים לזה, מדוע שנחוש מושפלים?, הרי אתה לא זר לי, טוב… לא לחלוטין.
כל מה שאני חושבת עליו עכשיו הוא המילים שאמרת, 'את חשובה לי בצורה מיוחדת', עכשיו אני שוב תוהה… האם זה אמיתי? המילים האלו… כי תמיד חשתי את חוסר ההדדיות והחד צדדיות בנינו, זה פשוט 'ההרגל' שאני מדברת עליו כל הזמן…
ועכשיו, זה לא מסתדר לי, איך זה שבסך הכל עברו כמה ימים ופתאום אני לא באמת חשובה?, תסביר לי שאבין, אני חשובה לפי מצבי רוח ואינטרסים שלך?, אז איך זה שאצלי כלפייך זה לא כך?.
תמיד חששתי שתיעלם.
שיום יבוא ותיעלם פשוט, מבלי להגיד לאן, מבלי להיפרד…
עכשיו אני מרגישה כאילו באמת נעלמת.
אני רואה אותך, כל כך קרוב ועם זאת, הכי רחוק שאי פעם הייתה.
אתה זוכר?, שבעבר דיברנו על כך שאם אחד מאתנו יאמר 'גיים אובר' הכל ייגמר בשקט?.
זה בדיוק מה שקרה עכשיו.
אמרתי 'גיים אובר' מכעס וגאווה פגועה, אם כאלו דברים שהיו לך לומר שאלתי את עצמי איך יש לך חברים ואם בכלל אתה יודע להיות חבר, או לפחות ידיד שאני אהיה מסוגלת לסמוך עליו ולהזדקק לו בטענה שאני יודעת שהוא באמת יביע אמונה ותמיכה, כפי שעושים חברים במאה הזו.
ועכשיו, אתה שותק, והכל נראה כמו חלום.
כאילו בשנייה אחת, אני מרגישה כאילו חזרנו להתחלה, כאילו כל החודשים האלו נמחקו ואני מרגישה בודדה וריקנית וחלולה.
אני… איבדתי יותר מידי אנשים שחשבתי שאכפת להם…
בין אם זה אבא… בין אם זו החברה שחשבתי שאני חשובה לה אבל בסוף התברר לי שהיא החליפה אותי כמו מגן לאייפון ואמרה לי 'גיים אובר' בטענה ש'היה נהדר להיות חבר שלך אבל את לא מישהי שהייתי רוצה שתקרא לי חברה שלה, אז תודה על תקופה נפלאה שהתבררה להיות הצגה'…
אבל אתה הייתה השיא, הכאב של שניהם לא הצליח להתעלות על מה שאני מרגישה עכשיו.
וזה כל כך משפיל ופאתטי אבל… אני אמרתי את מה שיש לי לומר, הרצונות שלי, הרגשות והפחדים שלי גלויים לעיני כל, הגאווה שלי נשארה מאחור, ועכשיו אני רק סקרנית לדעת אם מאחורי כל המילים שאמרת, באמת הייתה הסתתרה כוונה אמיתית.
עכשיו שאתה יודע… הבחירה בידיך :)